חרוב מצוי

עץ: חרוב מצוי Ceratonia siliqua

עלה: מורכב גלדני ומבריק בצידו העליון, עלעלים דמויי ביצה

פרח: זכרית – ירקרקה אדמדמה ערוכים באשכולות צרים על ענפים צעירים

        נקבית – מופיעה באשכולות פחות צפופים על ענפים זקנים

פרי: תרמיל בצבע חום כהה

גזע: בדרך כלל יחיד, עבה ועקום

משפחה: קטנייתיים

גובה: 8 – 10 מ'

החרוב הוא עץ ירוק־עד מוכר ואהוב בנוף הארץ־ישראלי. זהו עץ בינוני בגודלו, שגובהו לרוב בין ארבעה לעשרה מטרים, ונופו רחב ומעוגל ולעיתים נראה פראי מעט. העלווה שלו צפופה, והוא מספק צל נעים ועמיד לאורך כל השנה.

גזע החרוב עבה מאוד, ולעיתים קוטרו עולה על מטר, אך הוא נוטה להתעקם ואינו ישר לאורך זמן. מסיבה זו העץ אינו מתאים לשימוש כקורות בנייה. לאחר כריתה, כמו עצי חורש ים־תיכוני אחרים, מתפתחים מהגדם ענפים חדשים, והעץ מתחדש.

קצב הצמיחה של החרוב איטי מאוד בשנותיו הראשונות. העלים החדשים מופיעים בעיקר באביב, בחודשים אפריל–מאי, וגדלים במשך כשלושה חודשים בלבד. לאחר מכן הם נשארים על העץ תקופה ארוכה – כמעט שנתיים – לפני שהם נושרים בקיץ של השנה השנייה. תכונה זו תורמת לעמידות העץ וליכולתו להתמודד עם תנאי סביבה קשים.

לחרוב מערכת שורשים מפותחת במיוחד, המזכירה במבנה שלה את זו של הפיסטוק. השורשים מסתעפים ומעמיקים מאוד, ולעיתים מגיעים לעומק של עשרה מטרים ואף יותר, בחיפוש אחר מים. בזכות זאת החרוב עמיד ליובש ויכול לגדול גם בקרקעות טרשיות ודלות. במצבי עקה, העץ אף מפתח שורשים נוספים כדי להגיע לשכבות קרקע עמוקות יותר שבהן עשויים להיות מים זמינים. עם זאת, בניגוד לעצים אחרים ממשפחת הקטניות, החרוב אינו מקבע חנקן ואינו יוצר פקעיות שורש.

החרוב רגיש לפגיעות בגזע ובענפים, ונוטה לריקבונות ולמזיקי שלד. לכן חשוב מאוד לעצב אותו נכון כבר בשנותיו הראשונות, כדי למנוע צורך בגיזומים חזקים בבגרותו. גיזום אגרסיבי עלול לחשוף את העץ לפגיעות קשות ואף לסכן את חייו. גם מערכת השורשים רגישה מאוד, וכל עבודת תשתית בסביבת העץ מחייבת זהירות רבה – פגיעה בשורשים עלולה להיות קטלנית.

מבחינה היסטורית, החרוב אינו מוזכר בתנ״ך ואינו נמנה עם שבעת המינים. הממצאים הארכאולוגיים מתקופת המקרא דלים, ונראה שרק בתקופת המשנה והתלמוד הפך החרוב לעץ נפוץ וחשוב בארץ ישראל. הוא נזכר פעמים רבות בספרות חז״ל, ובהמשך, בימי הביניים, נחשב לאחד מ״הפירות היבשים״ – פירות הנשמרים לאורך זמן, קלים להובלה ומתאימים גם לייצוא. באותן תקופות שימש פרי החרוב מזון בסיסי לעניים ולנזירים במדבר.

ברפואה העממית נעשה שימוש בחרוב ובפריו למגוון צרכים: כטיפול בשלשולים, בפצעים בפה, במחלות של מערכת הנשימה, בשיעול חריף, ואף למניעת דימומים פנימיים. גם כיום החרוב נתפס כסמל של חוסן, הסתגלות ויכולת לשרוד בתנאים קשים.