דבורה (דניאל) פרידמן (לאופגרבן)

דבורה (דניאל) פרידמן (לאופגרבן)
בת דב ודינה
נולדה בפריס בי"ז בתשרי תשי"ז
נהרגה בפעולת איבה
בכ"א באדר תשס"ב (5/3/2002)
הובאה למנוחת עולמים בבית העלמין כפר עציון
הותירה הורים, בעל וארבעה ילדים, אח וארבע אחיות
בת 45 במותה

דבורה, בת דינה ודב לאופגרבן, נולדה בפריז בירת צרפת בי"ז בתשרי תשי"ז (22.09.1956). בת במשפחה ברוכת ילדים, ולה אח וארבע אחיות. למדה בבית ספר יסודי בפריז.

דבורה עלתה עם משפחתה לישראל בקיץ 1968 והיא בת 12. משפחת העולים החדשה התיישבה בשכונת בית וגן בירושלים, שכונה שהייתה אז בתהליכי בנייה. דבורה למדה בבית הספר היסודי "נווה עציון" באזור מגוריה. את לימודי התיכון עשתה בבית הספר התיכון לבנות "חורב", והמשיכה באולפנת "אמנה" בכפר סבא. במהלך נעוריה הייתה חניכה פעילה  בתנועת הנוער "בני עקיבא", בסניף בית וגן.
כשהגיעה דבורה לגיל גיוס היא התנדבה לשירות לאומי בבאר שבע, שם עבדה עם ילדים שנפלטו מהמסגרות הרגילות של מערכת החינוך.

בשנת 1978 נישאה דבורה ליונה פרידמן. בשנים הבאות הקימו השניים משפחה לתפארת, ונולדו ילדיהם שלמה, עמיחי, נסיה ואלירז. המשפחה התגוררה כעשר שנים בקריית ארבע, וכחמש-עשרה שנים באפרת.

דבורה הייתה שיננית, בוגרת הפקולטה לרפואת שיניים ב"הדסה עין כרם" בירושלים. לאורך השנים היא עבדה במרפאות שונות – בירושלים, בקריית ארבע ובאפרת.

העיסוק החביב ביותר  על דבורה  קריאת ספרים. מדי יום הייתה פורשת למספר שעות קריאה מהנות. בקרב משפחתה הייתה ידועה כאישה חזקה, אשר ידעה לעמוד על שלה, ועל כן רחשו לה הכול כבוד והערכה. את ילדיה התמידה לחנך "נער על פי דרכו", ואלה – לראייה – צמחו למופת והיו לאנשים מצליחים ומאושרים, כל אחד בדרכו המיוחדת.

בבוקר יום שלישי כ"א באדר תשס"ב (05.03.2002) היו דבורה ובעלה בדרכם השגרתית לעבודתם בירושלים, כאשר, בכביש מס' 60, במעקף בית לחם באזור אל-חדר, הותקפו לפתע בצרור יריות ממארב. המחבלים היורים הצליחו לפגוע ברכב במספר רב של קליעים. דבורה נפצעה ברגלה והספיקה לדווח בקשר למוקד ביטחון. רגע אחרי כן פגע בראשה כדור קטלני והיא מתה במקום. יונה, בעלה, נפצע מקליע וממספר רסיסים ברגלו.

דבורה הייתה בת 45 בהירצחה. הותירה בעל וארבעה ילדים, הורים, אח וארבע אחיות. הובאה למנוחות בבית העלמין בכפר עציון.

דברי ההספד של בנה עמיחי

אמא, כל אחד צריך לתת את חלקו במאבק. המאבק לבירור זהותו של עמנו.

את, היום נתת את כולך, את הכל, את המקסימום, במלוא מובן המילה. הלכת על כל הקופה. ואם יגידו שזה לא היה מרצונך – אין לי ספק שאם היית יודעת איך את קידמת אותנו, את כולם, הצעדת אותנו עוד שלב בדרך לאידיאל.

לאט לאט, בייסורים קשים, בכאבים עצומים, בסוף נגיע. אנחנו לקראת הסוף, צירי לידה אחרונים, לכן זה כל-כך קשה. אני מבקש מהציבור להתאזר בעוד קצת סבלנות...

ישנו איזה קודקוד אחד. יש לו הרבה יכולת אבל הוא לא מספיק מנצל אותה ובגלל שהוא לא מספיק מנצל אותה, אנחנו פה היום. הקודקוד הזה הוא – אני!

אני יודע שמבחינתי מה שצריך לעשות במצב המסובך הזה זה לשבת וללמוד, להעמיק, לברר את זהותנו העצמית, מי אנחנו, מה אנחנו שווים. אבל לא הפנמתי את גודל האחריות המוטלת עלינו. אני לומד עכשיו בישיבה – ולא ישבתי ברצינות הראויה, חיפפתי, ביזבזתי זמן יקר ועכשיו אני אשב ואלמד יותר ברצינות. אני מבקש מכל הציבור לנסות לברר עוד קצת, להעמיק, לחשוב. זה זמן של חשבון נפש!

בדיוק אתמול כששמענו שאח של אברך מישיבתנו נרצח ליד עפרה אמרתי שזה נפל דווקא עליו כי הוא חזק, הוא יתגבר, הוא יכול! אז כנראה שגם אני חזק, גם אבא, שלמה, נסיה ואלירז. אנחנו חזקים ונתגבר.

וכנראה שגם עם ישראל חזק והוא יתגבר.

לאתר לזכר האזרחים חללי פעולות האיבה לחץ כאן