דלג לתוכן העמוד
פייסבוק אינסטגרם יוטיוב EN פתיחת הגדרות נגישות

עמיקם עמיאור

עמיקם עמיאור
סמל ראשון  

עמיקם עמיאור

בן רות וחנוך
נפל ביום י"ד תשרי תשנ"ז (26/09/1996)
מקום מנוחתו בית העלמין האזרחי כפר עציון

סיפור חייו

סמל ראשון עמיקם עמיאור
בן רות וחנוך
נולד בירושלים ,י"ח שבט תשל"ה
נפל בפעילות מבצעית
י"ד תשרי תשנ"ז (26/09/1996)
הובא למנוחת עולמים בבית העלמין כפר עציון
הותיר הורים, שלושה אחים ואחות
בן 21 בנפלו

בן רות וחנוך. נולד ביום י"ח בשבט תשל"ה (30.1.1975) בירושלים. אח לחזי, חנן, רננה ואליצור.

עמיקם גדל והתחנך בקרב משפחתו שומרת המצוות והציונית, בעיר העתיקה בירושלים ובאפרת שבגוש עציון. עמיקם החליט לשרת בצה"ל שירות מלא ביחידה קרבית ולהיות נאמן לאורח חיים התואם את אמונת ישראל. לאור זאת, לאחר שסיים את לימודיו התיכוניים ולפני גיוסו לצה"ל, ביקש עמיקם להרחיב ולבסס את ידיעותיו ביהדות והצטרף למכינה הישיבתית הקדם-צבאית בקשת שברמת הגולן. במסגרת המכינה הקדיש עמיקם שנה ללימודי התורה, המשולבים בפעילויות לשיפור הכושר הגופני וההכנה הצבאית לקראת השירות בצה"ל.


בסוף יולי 1994 התגייס עמיקם לצה"ל, לחטיבת גבעתי, כרצונו. לפי עדות מפקדיו, קיים עמיקם את שירותו במוטיבציה גבוהה, באחריות, בנכונות לתרום ובחיוך תמידי על שפתיו.

ביום י"ג בתשרי תשנ"ז, במאורעות ספטמבר 96', בעת שהשיב אש על ערבים שתקפו את מוצב צה"ל "זיוונית" ברצועת עזה, נפצע עמיקם באורח אנוש מירי צלף ערבי. עמיקם פונה לבית החולים סורוקה בבאר שבע, שם נפטר מפצעיו בליל י"ד בתשרי תשנ"ז (26.9.1996). בן עשרים ואחת היה בנופלו. מילותיו האחרונות לחבריו, לאחר הפציעה, היו: "אם לא אחזור, תמסרו לחבר'ה שאני אוהב אותם". במאורעות אותו היום נפלו בקרב גם סמ"ר דמיטרי גרז'דנסקי, סמ"ר חן קורן, סמ"ר ויסאם עמאר וסמל יהודה לוי. עמיקם הובא למנוחת עולמים בבית העלמין בכפר עציון, ועל קברו נחקק: "אהב את הבריות ואהוב עליהן, האיר פנים לכל וחלוץ למען עמו".

עמיקם הותיר אחריו הורים, שלושה אחים ואחות. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמל ראשון.

הרמטכ"ל אמנון ליפקין שחק כתב למשפחה: "עמיקם שירת כלוחם בגדוד 'שקד' בחטיבת גבעתי ותואר על-ידי מפקדיו כחייל מסור, שהפגין מוטיבציה גבוהה בשירות הצבאי. עמיקם בלט באהבתו לארץ ישראל ובמתן כבוד לזולת, והיה אהוד ומקובל בקרב מפקדיו וחבריו כאחד".

בכל שנה מתקיים לזכרו באפרת מרוץ  לילדי בתי הספר היסודיים.

עמיקם - מאת המשפחה 

כשאדם מת, נפגשים יחד כל האנשים שהיו שותפים בחייו. האנשים שהשפיעו והאנשים שהושפעו. כשאנחנו עומדים פה הערב ואומרים את השם עמיקם,אנו כבר יודעים שלפני כל האנשים עולה דמות, אך לאו דווקא זהה. לעמיקם בחייו הקצרים, הייתה הזכות להיות חלק מחברות רבות - ושונות. בכל חברה שבה היה, ידע לגעת באנשים ולכוונם בצורה היפה והמיוחדת שלו לערכים ולאמת. לאור הדמות הישנה-חדשה של עמיקם העולה כאן לנגד עינינו הערב, נתקשינו לסכם את חייו, ולכן מצאנו לנכון לשתף פה את כולם: את משפחתו, חבריו מהרובע, כפר חב"ד, קשת ומהצבא על מנת שנקבל את דמותו האמיתית והשלמה. מה שאנו יודעים לבטח שבכל הדמויות שיעלו לנגד עיניכם, עולה עמיקם בחיוך רחב ובשמחת חיים שאין לה שובע. כשאנחנו באים פה הערב בכאב רב לספר על עמיקם, על חייו, חלומותיו, אהבותיו, חשוב לנו בעיקר לספר על עמיקם כחבר - חבר שלנו, ולומר שאנו שמחים וגאים שנפלה בידינו הזכות להיות חלק מ-21 שנותיו.

הגעה לאפרת
אז עמדנו שם, בגפן, כמה חבר'ה, ופתאום משאית נעצרת - ומכונית. מתוכה יוצאים אבא, אמא, כמה בנים ואחות. ואחד מאיתנו אומר: "בואו ניגש, נציג את עצמינו." אך אנחנו עומדים במקום ומתביישים. ואז השני אומר: "חבר'ה, לא צריך, אחד מהם מתקרב." ובלחץ אנחנו שואלים: "מה נשאל אותו, מה נגיד?" והוא, מגיע ושואל: "מי אתם? איך קוראים לכם?" "איזה אומץ!" אנחנו חושבים, "אולי נזמין אותו..." אנחנו מסתכלים, תוקעים מרפקים אחד בשני, ופתאום הוא פותח את הפה: "אולי תיכנסו אליי הביתה, לאכול ספגטי, לטעום קצת מהעוגות והסלטים הטעימים של אמא שלי..." ואנחנו הולכים אחריו מתחלשים: "בואו נשאל מה הם התחביבים שלו, מה הוא עושה, מה הוא אוהב." ואז הוא מסתובב אלינו בחיוך: "חבר'ה, מה אתם אוהבים? מוסיקה? רוצים לצאת לאיזה שהוא מקום?" אנחנו נכנסים הביתה, נדהמים, במקום לקבל אותו, הוא קיבל אותנו!! להווי שלנו נכנסו קצת סיפורי הרובע, סיפורי חזי, סיפורי חנן ועוד קצת סיפורי הרובע. מאותו הרגע הדברים לא נשארו כשהיו. נכנס תוכן חדש ורוח חדשה החלה מפעמת בילדי כיתה ו' באפרת. ואהבנו.

תיכון
אחד מהערכים החשובים שעמיקם האמין בהם: החברות ואחוות רעים. עמיקם חשש וכאב בגלל הריחוק שנכפה עלינו בסוף כיתה ח'. חברים הולכים לכאן, חברים הולכים לשם. "לשמור על קשר" עמיקם חשב, "חייבים לשמור על קשר". ובסוף שבוע, לחזור מהישיבה, לשבת ולספר חוויות כדי שנהיה איתו שם, לשבת ולרצות לשמוע את החוויות שלנו כדי שהוא יהיה איתנו. בדבקותו לימד אותנו להשקיע, חינך אותנו לדרך שבה הוא דגל. הגענו לכפר חב"ד - היינו איתו, הכרנו עמיקם קצת אחר - מצב חדש, כמה אנשים חדשים, סיפורים חדשים ושירים חדשים. למדנו פרק חדש בחיים בזכותו. למדנו כי הריחוק הוא דבר פיזי בלבד. ואהבנו - אהבנו הכל.

קשת
בצפון הגולן הרחק מכאן מצא עמיקם מענה לשאלות, שבהם הוא התחבט באותה תקופה. ככל צעיר העומד לפני גיוס עמד עמיקם בצומת של בחירת הדרך הנכונה בין התרומה למולדת וחינוך רוחני. בהמשך לחינוך מהבית ולדוגמא שראה אצל אחיו הבוגרים, בחר עמיקם בשנת חיזוק והעשרה תורנית במכינה, ואחריה שירות מלא ביחידה קרבית. עמיקם ניצל את השנה הזאת מכל הבחינות. טיולים בצפון שאהב, חיזוק הקשר עם החברים בכיתה ובכלל, ולימוד שגרם לשינוי. הנה עמיקם מגיע יושב עם כמה חבר'ה ומתחיל לדון, לברר, לחשוב ולדבר במושגים חדשים ובעומק! אחד הנושאים המרכזיים והחשובים לעמיקם באותה תקופה הייתה הצבא. כיצד אצליח לשאת את שני הדגלים? נס הדת ונס התרומה למולדת? והוא אכן נשא אותם - ובגאון. זוהי תקופה שתתברר בעתיד כתקופה בעלת משקל ועומק, שבעקבותיה ידע עמיקם שהוא יכול לעבור ולהתגבר על כל מכשול וקושי, בעיקר קשיי הרוח, אותם צופן העתיד. הוא ידע ואנחנו הרגשנו. ואהבנו.

סיני
לעמיקם היו הרבה חלומות. אחד מהחלומות שהצליח להגשים הוא לרדת למדבר, לרדת לסיני, לנשום את האוויר החם. סיני לעמיקם הייתה מעבר למדבר, לחופש - סיני אפשרה לעמיקם לעצור את המרוץ המטורף של החיים ולחשוב. ועמיקם אהב את התחושה, את הזמן והאווירה המתאימה לדיונים, לדיבורים ומחשבות על השקפות, רצונות, חלומות. מסיני עמיקם חזר כל פעם שונה - מהורהר והרבה יותר מאושר. כשעמיקם חזר מסיני הוא סיפר ותיאר את כל החוויות, את האושר שהרגיש שם - עד שהרגשנו שהיינו איתו יחד על הר מול זריחה, שתינו איתו קפה עם בדואי, צללנו איתו, הלכנו יחד יחפים על החוף ודיברנו עד השעות הקטנות של הלילה... כנראה שאתה לומד שם לאהוב דברים יותר, להעריך דברים קצת יותר.

צבא

"זהו" עמיקו אמר, "עוד מעט אני כבר לא אזרח". המסיבה אותה אירגנו הייתה הדרך בה בחרנו להיפרד מתקופה ולהתחיל תקופה. מסיבה עם האנשים הכי טובים, המון חברים, במקום הכי יפה, המנגינות הכי טובות. ולא יכול שלא לראות את ההתרגשות המלווה בחששות מפני העתיד הבלתי ידוע. עמיקם התגייס לגדוד שקד של חטיבת גבעתי. ואנחנו כמו תמיד בעקבות הסיפורים הרגשנו שותפים למסעות, לסחיבת המאג, לאימונים, לשיחות בין החברה בפלוגה. גם אם הגיע לעיתים רחוקות, דאג מיד לראות איפה כולם, לבקר ולשמור באדיקות על הקשר. ידענו כולנו כי עמיקם שירת ב"גדודים", ידענו גם עם הזמן, כי את הקשיים הגדולים ביותר במהלך השירות הצבאי - הן מבחינה נפשית, והן מבחינה רוחנית - עמיקם עבר, ותמיד בגֵו זקוף, כאשר לעולם לא שכח להרים ולהעלות על נס את כל אשר למד וצבר במשך חייו. הכל על פי האמת, הכל על פי הצדק, והכל מתוך שמחה ועושר - רוחני.

סיום
יכלנו לשבת ולספר עוד ועוד, אבל הזמן מתקצר והנפש לא יכולה יותר. עמיקם - קשה לנו להאמין שאנחנו נוכחים כאן היום ומדברים עליך בלשון עבר. קשה לנו להאמין שאתה לא כאן, דווקא אתה מכולנו, המלא תקווה, המלא חלומות, המלא שמחת חיים. דווקא אתה שראית רחוק וידעת לקבוע יעדים ולכבשם. קשה לנו עמיקם, קשה לנו מאוד. אנחנו יושבים וכותבים את המסכת, בוכים-צוחקים, ואתה כאן איתנו עדיין, כל כך חי, כל כך משפיע, כל כך מורגש. התשוקה שלנו לעתיד נמהלת עכשיו בעצב. השמחה והחלומות שלנו לא שלמים, לא כמו שהיו צריכים להיות. עמיקם - אנחנו כואבים את מותך, אך יודעים שחלק ממך חי בכל אחד ואחד מאיתנו, ועל ידי כך חלק גדול מחלומותיך אכן יוגשמו ודמותך תמיד איתנו בשמחה ובעצב. עמיקם - אתה לימדת אותנו כי המרחק הפיזי אינו קובע, ואנחנו הפנמנו וניישם. אז מה שנותר לנו לומר לאנשים היושבים כאן איתנו היום: עמיקם - אהבנו ונאהב...

"עמיקם" מאת אלישיב רייכנר 

עמיקם זה ליל שבת עד מאוחר
בקול וצחוק שלא נגמר
עמיקם זה לשבת על חצי ספסל,
אבל להיות תמיד מרכז המעגל.

עמיקם זה תמיד ביחד עם שיר
שנשמע למרחוק, נשמע ומעיר...
עמיקם זה לשיר ללא הפסקה
בכל מקום שבו הוא נמצא.

עמיקם זה אף פעם לא לבד
החברים - חלק בלתי נפרד
עמיקם זה להיות חבר בלי פשרות
גם כשנפגשים לעיתים רחוקות...

עמיקם זה עמידה על שלו, עקשנות
זה מושג שלא שוברים בקלות
זה חיוך מנצח בכל מצב
עמיקם זה חיוך שלא מש מפניו.

עמיקם זה בעצם המון מושגים
מושגים, שהמשותף שלהם הוא חיים
כי יותר מהכל, עמיקם, זה לחיות
ולכן, זה פשוט לא יכול להיות...

דברים שכתב אחיו חזי 

עמיקם, שהיה עקשן גדול ואיש עקרונות, מצא לעצמו את הדרך מופלאה והנדירה לעמוד על עקרונותיו וללכת בדרכו על פי האמת הפנימית שהדריכה אותו, מבלי שצבר לעצמו אויבים או שונאים, מקרב אנשים שהתנגדו אליהם.

 הוא ידע למצוא את הצד הטוב שבכל אדם, ולהתעלם מהצדדים הפחות טובים.

בחודש האחרון אנחנו שומעים מהמון אנשים, בעצם מכולם, על החיוך. החיוך של עמיקם. אני, כפי שכתב לנו אחד מחבריו, מבקש להצביע גם על החיוך שעלה על פניהם של האנשים רק למשמע שמו, ותוך שיחותיהם עליו, אפילו אחרי נפילתו. כולם פשוט אהבו את הבחור הגדול, שלעולם אינו מזיק או פוגע, וסולח מיד לכל אחד שאולי פגע בו. פשוט שוכח וממשיך הלאה.

בזמן הפינוי, עם העלייה למסוק, ביקש: "אם אני לא יוצא מזה, תמסרו לחבר'ה שאני אוהב אותם." ברגעים האלו, מתוך הכרה מעורפלת, כנראה ידע כבר שמצבו קשה. הרי אין מבחן נעלה מזה לאיכות ערכיו של אדם, ולאבחנה בין עיקר לטפל בחיים.

ובכן, זה מה שבחר להשאיר לנו ממנו. הוא אמנם קבע רף גבוה מאוד, שאליו, אני מקווה, לא יצטרך עוד אף אחד להגיע. אבל הוא הוכיח לנו שאין גבול לאהבת האדם, כפי שאין גבול להקרבה למען עם ישראל.

אני אישית, שעוד בחייו ידעתי עד כמה אני נחות ממנו בכך, ולא פעם גם שמעתי ממנו תוכחה בתחום הזה, רואה בכך שיעור חשוב מאוד.

אני מקווה שכולנו נלמד את הלקח הזה, כאחת הדרכים לזכור את חייה של האישיות הנפלאה שהייתה בינינו כמעט עשרים ושתים שנה, ולא כך את נפילתו.

דברים לזכרו של עמיקם - יוני רסקין

עמיקם.

רק לפני שבוע הייתי בהלוויותיהם של שני חיילים שנהרגו בהיתקלות עם מחבלים בלבנון. הייתי שם, ראיתי רמקולים, מיקרופונים, חברים מדברים, בוכים כואבים, ואני שם מהצד... מי היה מאמין שכל כך מהר ללא התראה אהיה זה אני מאחורי המיקרופון מספיד את חברי הקרוב, האח הנפשי שלי.

זכורים לי השבתות, כשהיית בא תשוש הביתה אחרי סגירת 28, והיית דבר ראשון לפני הכל מתקשר לשאול מה עושים היום? איפה החבר'ה? היית דואג לדעת איפה כל אחד ואחד, האם יש מישהו שצריך לבקר, לשמח?

עמיקם, כשאני אומר את השם שלך שוב ושוב אני מוצא את עצמי חושב על עוצמת השם, כשהיית נכנס אלי הביתה בשבתות זה היה נראה כאילו עם שלם נכנס הביתה. היית מתיישב על יד השולחן, תוך שנייה חלק בלתי נפרד מסעודת השבת, והיית תופס פיקוד על זמירות שבת ושר עם כל הלב, ללא בושה עם כל העוצמה.

עמיקם, לא היית אדם רק בעל עוצמה חיצונית, אלא לימדת אותנו כל כך הרבה על העוצמה הפנימית וזה התבטא בהכל, וגם כשהיית "טוחן" שבועות בצבא, לא היית נשבר, ותמיד תמיד היה החיוך הנצחי על פניך.

עכשיו כשהמדינה שלנו עומדת בסימן שאלה, אני רואה פה חיילים עומדים ואף אחד לא יודע מתי הוא יהיה זה שיוקפץ בשביל להגן על מדינתנו הקדושה.

עמיקם, תמיד ידעתי שיש מחיר על המולדת שלנו, וכשם שאתה קמת ולא ויתרת על סנטימטר מהאדמה שנלחמת עליה, כך אנו, עמיקם, לא נוותר וננציח את שמך בכך שעם חזק לא נשבר, עם חזק קם!

חברך האוהב,
יוני ריסקין

דברים לזכרו של עמיקם מאת ירון לם

עמיקם, אני מסתכל עליך לא כחייל אלא כחבר, אח שלי.

מהמורים למדתי שאדם מורכב מגוף ונשמה, בכל פעם שמזכירים את הנושא הזה חשבתי עליך עמיקם בתור הנשמה, ואנחנו החברים בתוך הגוף. נשמה במרכז החברה, וכולנו סביב לנשמה.

ועוד למדתי, שגוף ללא נשמה אין בו ממש, ועכשיו עמיקם, מה עכשיו כשאתה לא נמצא, מה איתנו הגוף? תמיד דאגת לאיחוד של כולנו, תמיד אהבת את כולנו, יישבת סכסוכים ומריבות בינינו, אבוא ואעיד אני, השלמת בין חברים ופייסת בין אחים.

אני עובר ליד הבית שלך, מסתכל אל חלון חדרך, ורוצה לשרוק בכל כוחי: "עמיקו, צא צא." אני רוצה שכשניפגש החבר'ה בערב שבת בחוץ, עוד פעם תעלה מהגפן בהליכה המיוחדת לך, באותו חיוך.

תמיד עמדת במה שאתה מאמין, בערכים שבהם האמנת, ולא נתת לאף אחד לעמוד ולעצור אותך. לא ויתרת, לא בבית הספר וגם לא בצבא.

ביום הכיפורים התפללתי וקיוויתי אחרת, קיוויתי למצב אחר, אבל כנראה שאני לא זכאי. לא פלא שבחרו בך שתעלה למעלה ותאמר כי לא יותר, וגם שם תעמוד ולא תוותר.

עמיקם, יש לי חתך עמוד מאוד בלב, והעולם ממשיך להתקיים והחתך לא נרפא, האמת היא רק כואבת יותר, אינני מבין.

אלוקיי, נחם אותנו, מלאכי השמים נחמו אותנו, צר לי עליך אחי עמיקם, נעמת לי מאוד, נפלאת אהבתך לי.

לאתר ההנצחה של משרד הביטחון לחץ כאן 

מקום מנוחתו

עמיקם עמיאור
בן 21 בנופלו
מקום מנוחתו בית העלמין האזרחי כפר עציון