ירוחם שגיא (ברוכי)
ירוחם שגיא (ברוכי)
סיפור חייו
רב טוראי ירוחם שגיא (ברוכי)
בן שמואל ונעמי
נולד בפתח תקווה
ט' אייר תשל"א
נפל בעת מילוי תפקידו
י"א אדר תשנ"ד (22/2/1994)
הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי הר הרצל
הותיר הורים, חמש אחיות ואח
בן 22 ועשרה חודשים בנפלו
בן שמואל ונעמי. נולד ביום ט' באייר תשל"א (3.5.1971), בפתח תקווה.
ירוחם סיים את לימודיו בבית - הספר היסודי "תלמוד תורה" ובישיבת "אור ישראל" בפתח תקווה והמשיך בלימודים תורניים גבוהים בישיבת "פוניבז'" בבני ברק ובישיבת "עוד יוסף חי" בשכם. משהחל את לימודיו בישיבת שכם, קבע את מגוריו ביישוב יצהר שבשומרון.
ירוחם צעיר צנוע ועניו, שהרבה במעשי חסד נדירים ומופלאים, במצוקת הזולת והציע עזרתו גם מבלי שנתבקש. את כל מעשי החסד עשה במסירות נפש, בתכלית השלמות. כך עזר למשפחתו של נכה צה"ל, במשך שנתיים, והכשיר את ביתם לפסח. כך אימץ קשישה ערירית, כך טיפל, יום יום במשך חודשים ארוכים, בילדיו הרכים של חייל שעשה שירות סדיר כבעל משפחה וכך טיפל, לאורך שלוש שנים, בתינוקת שנולדה בעת שאביה היה במאסר, עד לשחרורו. ירוחם הקפיד על מצווה קלה כחמורה. בלימוד התורה, בקיום מצוותיה, וביישוב הארץ ראה את המטרות הנשגבות ביותר. ירוחם היה חברותי, אוהב ומסור למשפחתו.
בתחילת חודש יולי 1991, ירוחם גויס, במסגרת ישיבות ההסדר, לשירות חובה בצה"ל. הוא שאף בכל מאודו, לשרת ביחידה קרבית, אך עקב מגבלות ראייה נמנע ממנו להיות חייל קרבי. בסיימו את הטירונות הוצב בחיל הרבנות הצבאית. ירוחם נשלח לקורס מש"קי דת והוצב לשרת כמש"ק דת בגדוד השריון. הוא אהב את שירותו הצבאי, היה מוקף בידידים ובחברים. לדברי חבריו ביחידה, היה ירוחם בחור מבריק, שנון, עקשן, שתמיד עמד ולחם על עקרונותיו, אך יחד עם זאת שפע הומור ונועם הליכות. אחד מחבריו הגדירו: "ירוחם היה חוק, צדק ויושר". מפקדיו ראו בו חייל הממלא את תפקידו ביעילות ובאמונה רבה.
ביום י"א באדר תשנ"ד (22.2.1994), נפל ירוחם בעת שירותו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים. בן 22 ועשרה חודשים היה בנופלו. הותיר אחריו הורים, חמש אחיות: פדותיה, שרה, מוריה, חנה וגילה, ואח - שלמה.
דברים שכתבה נעמי ברוכי
בני בכורי, ירוחם, נולד ביום ט' באייר תשל"א (3.5.1972) בפתח-תקוה ולמד במסגרות חרדיות. בהיותו בן 8 עברנו לאשדוד ובהיותו בן 12 העתקנו מגורינו לגוש עציון. 5 שנים גרנו באלון-שבות בטרם עברנו לאפרת, בה אנו גרים עד היום.
במלאת לירוחם ח"י שנים המיר, על דעתו, את המסגרות ועבר מישיבת פוניבז' בבני-ברק לישיבת "עוד יוסף חי" בשכם (ולמגורי בחורי הישיבה ביצהר). ירוחם היה "תולעת ספרים" ורחב ידע והתייסר על כי הסקרנות גוררת אותו לשקוע בספרי היסטוריה ומדע ואינו משקיע את כל ישותו בלימוד תורה. ירוחם הקפיד על מצווה קלה כחמורה. בלימוד התורה, בקיום מצוותיה וביישוב ארץ ישראל ראה את המטרות הנשגבות ביותר ובהן דבק.
מתוך רגישות למצוקות הזולת הִרבה במעשי חסד מופלאים ובענוותנותו הרבה לא סיפר על כך לאיש. את מעשי החסד עשה במסירות נפש, בתכלית השלמות. כך עזר, במשך שנתיים, לנכה צה"ל, תלמיד "כולל", להכשיר את ביתו לפסח. בתום כל יום עבודה יצא לטייל עם ילדי המשפחה כדי שעקרת הבית תוכל לנוח... כך אימץ קשישה ערירית במשך שנים. כך טיפל, יום יום, במשך חודשים ארוכים, בילדיו הרכים של חייל בעל משפחה, ששירת בשירות סדיר, וכך טיפל, לאורך שלוש שנים, בתינוקת שנולדה בעת שאביה היה במאסר, עד לשחרורו.
ירוחם החברותי ואוהב הילדים היה מסור מאוד למשפחתו. כשהגיע עייף מהישיבה או מהצבא, בעודו על מפתן הבית שאל במה יוכל לעזור, ורק לאחר שלחצנו עליו, נעתר לנו והסכים להתרענן ולנוח תחילה.
בראשית יולי 1991 גויס ירוחם, במסגרת ישיבות ה"הסדר", לשירות החובה בצה"ל. הוא שאף, בכל מאודו, לשרת כחייל קרבי, אך עקב מגבלה בראייה נמנע ממנו הדבר. כשראיתי בצרת נפשו מצאתי עצמי מתחננת בפני מפקד הבקו"ם לאפשר לו לשרת כחייל קרבי. הצוות בבקו"ם, שהתרשם מכנותו ומאישיותו של ירוחם, הבטיח שיפעל כדי לאפשר לו, כמש"ק דת בשריון, גם השתלבות בפעילויות אחרות, קרביות יותר... ירוחם אהב את שירותו הצבאי, שאף בו היה מוקף בידידים ובחברים. לדברי חבריו ביחידה, ירוחם היה בחור מבריק, שנון, עקשן, שעמד ולחם תמיד על עקרונותיו, אך יחד עם זאת שפע הומור ונועם הליכות. אחד מחבריו בצבא הגדירו: "ירוחם היה חוק, צדק ויושר". מפקדיו ראו בו חייל הממלא את תפקידו ביעילות ובאמונה רבה.
ביום גבורת תל-חי, י"א באדר, תשנ"ד, איבדתי את בני בכורי. ירוחם שם קץ לחייו. מאז אני שואלת את עצמי יום יום מדוע בני אהובי, בן עשרים ושתיים (ועשרה חודשים), משוש חיי, בחר במוות, והרי היה בחור שמח ובעיקר משמח, יפה, חכם, ואהוב על כל חבריו.
כשהגיע לישיבת שכם, בראשית שנת תש"נ (1989), תמה על כי אין תגובה ומעש נגד התעמרות שוטרי משטרת שכם באוכלוסייה היהודית, תוך התמקדות בתלמידי הישיבה וברבניה. לא היה תלמיד ישיבה או ר"מ עליו פסחה המשטרה. כולם נפגעו מידה הארוכה והטורדנית - מי במעצר; מי במעקב; מי במרדף; מי בצווי הגבלה; מי בצווי חיפוש; מי בפתיחת תיקים פליליים ומי במשפטי סרק. עד מהרה זיהה ירוחם את המניע והיטיב להגדירו: המובלעת היהודית באזור שכם, ובעיקר זו אשר בלב העיר, מהווה מטרד פוליטי וביטחוני אשר יש לסלקו. אם לא ניתן היה לחסל את הנוכחות היהודית באמצעים חוקיים, הרי בכוחה של הטרדה כבדה להביא לתוצאה הרצויה. ירוחם היה נחוש בקביעתו שההוראה ניתנה מלמעלה, מממשלות ישראל. נמצאו יהודים, לצד ערבים, במשטרת שכם, אשר ששו לבצע את המשימה. התחוור שגם צבא ההגנה לישראל גויס ל'משימה הלאומית', אך אנשי הצבא, שלא כאנשי המשטרה, לא התעמתו ולא הטרידו את התושבים ואת אנשי הישיבה. את חלקו תרם הצבא בשמירה קפדנית על הסטטוס-קוו בישיבת שכם וכן בהפעלת חוסר מעש בתגובה על התנכלויות הערבים ליהודים. הזעקת הצבא לא הניבה, בדרך כלל, טיפול במתנכלים והגברת תחושת הביטחון. תלונות ביטחוניות רבות של אזרחים הוגדרו על-ידי הצבא כאזרחיות והופנו אל המשטרה, מתוך ידיעה שאף היא לא תפעל. פעמיים ביקרתי את בני בישיבה בעת אשר קצינים בכירים פקדו אותה במטרה למנוע פגיעה בסטטוס-קוו שבה. הנושאים הממלכתיים שעמדו אז על הפרק: החלפת נורת ליבון בנורת ניאון ותוספת כסא למתחם הישיבה. נכחתי אז במשא ומתן, מייגע, בין נציגי הישיבה לבין הקצינים הבכירים בנושאים העומדים ברומו של עולם...
ירוחם נטל, על כתפיו הדלות, את מאבק מתיישבי האזור ואת מאבק בני הישיבה בשכם. איש אחד נגד המערכת. בחור צעיר, כמעט נער, נגד משטרה, צבא ומדינה.
בהיותו קל קולמוס, נטל ירוחם את נשקו האישי - נייר ועט - ויצא דרוך לשדה הקרב. הוא חקר, תיחקר, עקב ורשם יומן אירועים המתאר את חוסר המעש העקבי של צה"ל במקרי גנבות והצתות רכוש יהודי, ידויי אבנים, מטילי ברזל ובקבוקי תבערה בדרכים והתנכלויות בתוך הישובים. היומן הופיע, ככתבו וכלשונו, בספרו של עורך-הדין אליקים העצני "צבא באזיקים".
במקביל החל ירוחם באיסוף תלונות תושבים על התעמרות שוטרי משטרת שכם והריץ מכתבים אל אנשי כנסת, שרים, משרדי ממשלה, המחלקה לחקירות שוטרים, לשכת מבקרת המדינה ואף אל הארגונים לשמירת זכויות האזרח. מידע שוטף הזרים אל העיתונות.
בתגובה על פעילותו, התמקדה המשטרה בו וחֶבֶל הרדיפות וההתעללויות הלך והתהדק סביב צווארו. ניידות משטרה הופיעו ביצהר, בתדירות גבוהה, גם בעת חופשותיו מהצבא. בכל הופעה כזו נאלץ ירוחם להימלט, ואכן הוא היה המבוקש הממוקד. ירוחם לא נכנע. הוא המשיך לדבוק בפועלו ועמד באומץ, בשמו המלא, מאחורי כל כתיבה. התחננו בפניו שינטוש את המערכה וישוב הביתה, אך הוא היה נחוש: "איש לא יעשה זאת במקומי. אין זו מלחמה אישית נגדי. זוהי מלחמה נגד הישוב היהודי באזור שכם, נגד הצַו האלוקי לאברהם ולזרעו: "לך לך אל מקום שכם"." ירוחם לא נטש את שדה המערכה גם בעת שירותו הצבאי.
עשרות תיקים פליליים נפתחו לירוחם, על-ידי המשטרה, ונסגרו בהוראת הפרקליטות, מחוסר ראיות. ירוחם זוכה מכל אשמה בשלושה משפטים. תיקים אחרים נותרו תלויים ומאיימים. שלושה שבועות לפני מותו, בעיצומו של חורף קר וגשום, נכלא בבית המעצר "הקישון" בתנאים תת-אנושיים ובהתעללות קשה. המשטרה, שביקשה הארכת מעצר, ננזפה בחריפות על-ידי בית המשפט על מעצר שווא של חף מפשע. ירוחם יצא מהכלא לאחר 48 שעות קודח מחום, חולה מאוד. בטרם הצליח להתאושש ממחלתו, זומן לעוד שני משפטים מתוך הסדרה האינסופית. יום לפני מותו, בשבוע בו אמורים היו להיפתח שני המשפטים, נקרא ירוחם אל משטרת שכם כדי לחתום על חידוש התעודות האישיות שלו שנלקחו ממנו בעת מעצרו ואבדו במשטרה. ירוחם נטל את ילקוט המעצר שלו, אותו כינה בחיבה 'תיק 48' (על שם 48 שעות המעצר שבשגרת חייו) ויצא להיפרד מחבריו. הם הרגיעו אותו באומרם שלאחר הנזיפה הטרייה של השופט וודאי יבקשו השוטרים לפייסו. ירוחם, שלא נתפס לאשליות, עבר גם באותו יום התעללות במשטרת שכם.
בערב אמר לי שהוא חושש שלא יחזיק מעמד. לראשונה הבחנתי בסדקים בחומתו ושבירה בקולו. התחננתי בפניו שבמשפט, בעוד יומיים, למען אמא ולמענה בלבד, יעסוק אך ורק בזיכוי עצמו ולא בפעילות לאומית. ירוחם נותר בדעתו שעל המשפט לשאת אופי עקרוני: "אמא, זו אינה מלחמה פרטית שלי, זוהי מלחמה בעם ישראל ובאלוקיו, מלחמה בזכות עם ישראל על ארצו, זוהי מכירת יוסף!" אלו היו המלים האחרונות ששמעתי מפי בני.
למחרת קצין העיר וצוותו הביאו אל ביתי את בשורת איוב. בני נמצא בחדרו ללא רוח חיים כשתת-מקלע עוזי בידו. הם לא ידעו שבני נפל, בגבורה, בשדה הקרב.
לאתר ההנצחה של משרד הביטחון לחץ כאן
