דלג לתוכן העמוד
פייסבוק אינסטגרם יוטיוב EN פתיחת הגדרות נגישות

אוריאל גליק

אוריאל גליק
סגן 

אוריאל גליק

בן מרגלית ושמואל
נפל ביום כ׳ באלול התש״נ (10/09/90)
מקום מנוחתו כפר עציון

סיפור חייו

נולד בכפר סבא, י"ג סיון תשכ"ט
נפל בעת מילוי תפקידו,
כ' אלול תש"ן (10/09/90)
הובא למנוחת עולמים בבית העלמין כפר עציון
הותיר הורים, אחות ושני אחים
בן 21 בנפלו


לדמותו של אורי ז"ל
אי-אפשר לסכם קורות חייו של אדם במספר שורות, בוודאי לא את חייו של יקירנו אוֹרי ז"ל. מול תיאור דמותו ותוכנו, הופכות המילים לטפלות וחסרות משמעות. לכן אין בכוונתינו לתמצת כאן את חייו ואופיו של אוֹרי, אלא לנסות לאייר קווים כלליים לאדם היקר לנו מכל שהיה ואיננו.
כשאוֹרי נולד, תינוק ראשון במשפחה, ועוד בן בכור, רק טבעי הוא שיתמלא הבית שמחה. כל יום שחלף הגביר את עוצמת האור שהוא הקרין על סביבתו. כתינוק זכה למלוא הטיפוח והפינוק, דבר שנטע בו את היסוד לרגש המשפחתי העז, שרק הלך והתפתח עם השנים, ואת העדפתו הברורה של הבית והמשפחה על פני כל דבר אחר. "הילד של אמא".
אוֹרי קיבל בכובד ראש את תפקיד האח הבכור, עד ליומו האחרון פעל במסירות ובדאגה רבה לטיפוח המשפחה. התנדב תמיד לעזור בכל לכל. הוא יצר קשרים נפלאים עם כל בני המשפחה. במשפחות רבות דמות כה דומיננטית אולי היתה מעוררת תרעומת סמויה, אך אצלנו, כולנו היינו שבויים בקסמו הרב. היכולת שלו להעניק לאנשים שאהב, היתה בלתי מוגבלת. הוא היה מוכן לחצות הרים ולהבקיע אוקיינוסים (וזו לא פרפראזה) למען האנשים שאהב. מעולם לא חסך זמן, כסף, מאמצים - להיטיב עמנו. כשדובר בנתינה - היה תמיד הראשון לתת והאחרון לקחת.
בשנות לימודיו בישיבה התיכונית, זכינו, בעיקר אנו, בני המשפחה להיות רבות עמו. אוֹרי לא נהנה מהמולות חברתיות, ולא חיפש מוקדים חברתיים להתבלט בהם, הוא התרחק מההמוניות המאפיינת את בני הנוער. תחת זאת יצר סביבו חבורה מצומצמת של חברים קרובים שלהם שמר אמונים, שמר על תדמית שקטה ושלֵוה - ומעט מופנמת.
את שנות לימודיו התיכוניים סיים בישיבת "נוה שמואל" באפרת. אורי היה בן המחזור הראשון. בשנתה הראשונה היתה הישיבה ביישוב אלעזר, דבר שדרש ממנו מגורים בפנימייה. אוֹרי כאב את הניתוק מהבית, התגעגע והתקשה להסתגל למרחק מן המשפחה. למרבה המזל הישיבה עברה לאפרת, ושוב ראינו אותו כמעט בכל הפסקה. שנים אלו, פיתחו את שלבי התבגרותו וגיבוש פנימיותו. הלימוד בישיבה חשף בפניו התמודדויות חדשות, חלקן טכניות, כמו: יום לימודים ארוך, שילוב עבודה וכו'; ובחלקן רעיוניות, התמודדות מחשבתית, ביסוס אמונותיו ונטיותיו, ולבטים לגבי המשך דרכו.
שנת הי"ב היתה עבורו השנה היפה בחייו. אוֹרי כבר היה בקי באורחות הישיבה ומילא כראוי את הדרישות. בין השיעורים שאהב (אזרחות והיסטוריה) ובין השיעורים שפחות אהב (מתמטיקה), טווה את חלומו להיות טייס.
הטיִס היה מוטו. חדרו היה מלא לאורכו ולרוחבו בתמונות של מטוסים ומסוקים. ביטאוני חיל-האוויר מצאו את מקומם על מדפיו. ו-5 יחידות מבחינות הבגרות בחר לעשות בעבודת גמר על "התפתחות מטוסי הקרב".
אך חלום הטייס נגדע באיבו כשאוֹרי לא עבר את המבדק האחרון לפני הגיבוש. את החלום החליף בשייכות גאה ליחידת אחרת. שבועיים אחרי בחינת הבגרות האחרונה, התגייס אוֹרי והתנדב לצנחנים והפזמון: "התנדב לצנחנים יה ...", נשמע ברחבי הבית.
 
עולם הצבא הכניס את אוֹרי לפרק חדש וחשוב בחייו. מי חלם, שאוֹרי שלנו הרגיש, העדין, הבררן, והמקפיד על סדר וניקיון עד כדי איסטניסיות - יהיה פעם חייל "משופשף", חובש השולט ברגשותיו, מ"כ קשוח ונערץ, מ"מ מצטיין, ושיאהב את הצבא?! אבל אוֹרי עשה זאת - ובגדול.
לא היה זה פשוט מההתחלה. כטירון, סבל אוֹרי מהניתוק מהבית, מהריחוק מחיי המשפחה ומהכניסה למסגרת הצבאית. ההתמודדות הפיסית ובעיקר הנפשית עם טירונות צנחנים, ה"ראש הצבאי" הקשה, ה"קדרים" ל"קבר השיח", השבתות הרצופות בבסיס - הביאו למשברים וקשיים. אך בסופו של תהליך ארוך וכואב זה, הודה אוֹרי בפה מלא שזה היה הכרחי לעיצובו כחייל ולהכשירו כמפקד בעתיד.
אנחנו, שצפינו בשינויים, משבת לשבת, כשהגיע ובידיו (תמיד!!) זר פרחים, ראינו מולנו את אוֹרי הופך לגבר. גבר מושך שיצר תשלובת אישית נדירה של עדינות, טוב לב, נדיבות ורגישות מלאה לזולת - עם תדמית קשוחה, חספוס, ביטחון עצמי וקורט שחצנות מהול בהתייחסות צינית לחברה ולמוסכמותיה.
למרות הקשיים בטירונות הצליח אוֹרי לבלוט ביכולתו, נשלח לקורס חובשים, עבר קורס מ"כים, ושובץ לתפקיד הדרכה בבסיס הטירונים של הצנחנים. המטען אִתו ניגש אוֹרי להדריך ולעצב חיילים טריים הילך קסם על כל סביבתו. אפילו הטירונים נשבו בקסם זה - היכן עוד נשמע שטירונים אוהבים את המ"כ שלהם? ועוד שהוא הקשוח ביותר בפלוגה?! אך הדוגמה האישית ללא רבב, הדרישה המכסימלית מעצמו ומחייליו, הכבוד וההגינות שנהג בכל חייל, יצרו דמות מפקד נאצלת שניתן רק לרצות לחקותה. ההתמדה, ההשקעה והפגנת המקצועיות, הובילו את אוֹרי באופן טבעי לשלב הבא - קורס קצינים.
 
הניסיון שרכש כמ"כ, הירידה לפרטים, וההתעסקות בחיי אדם גיבשו צדדים נוספים באישיותו של אורי. היושר האישי והאמינות נהפכו אצלו לנכסי צאן וברזל, שאף מצאו את ביטויָם בכנות חסרת פשרות, שלא יוּפְּתה בטקט, ונשארה כנה וישירה. אותה "דוגריות" לא עמדה לצדו תמיד - ואף בקורס קצינים בבה"ד 1, לא התקבלה תמיד בברכה. אוֹרי התחיל את קורס הקצינים עם מעט היסוסים. הגעגועים לפלוגה - החזרה למעמד "חייל בקורס" - על כל המשתמע מכך, החשש מהשיבוץ העתידי - הותירו אותו למעמד "חייל בקורס" - על כל המשתמע מכך, החשש מהשיבוץ העתידי - הותירו אותו מתלבט - אם החליט נכון בכך שעזב את ההדרכה - תקופה שציין כאחת היפות בחייו.
אבל כמו בהרבה ממעשיו, גם כאן סימן לעצמו יעד - לעבור, ולחזור לצנחנים. ובינתיים עשה את המיטב והמירב לעצמו. בעצם, היתה זו גישת חייו, גישה מופלאה שטמנה בחובה את "יסוד ההסתדרות עם החיים". אוֹרי הצליח תמיד לראות את המציאות בבהירות, בפרופורציות הנכונות, הצליח תמיד להשתלב בלי יומרות לשנותה לטעמו. בחן את החיים בהיגיון פשוט ובריא, שאִפשר לו להתמודד עם מכשולים, ולעתים להסתגל אליהם. תמיד שאל אותי "איך את מצליחה להפוך דבר כל-כך פשוט לתסבוכת קשרים?" ואני תהיתי איך הוא מצליח להפוך את כל ה"פלונטרים" של החיים לחוטים חלקים וישרים, וטווה מהם את עתידו.
כששובץ בתום הקורס בבית-הספר לטיסה בחצרים - האכזבה היתה קשה. המרחק בין מ"מ מחלקת טירונים בצנחנים למד"כ בטייסת, היה המרחק בין השאיפה, לתסכול. אוֹרי לא שקט ולא נח, הלך לראיונות, דיבר עם מפקדים, שאל והתלבט.
המגע הראשון עם חיל האוויר קומם אותו ("איך אני יכול לשבת בבסיס עם קולנוע, בריכה, ארבע מנות בארוחה, חדר וטלפון - כשהחיילים שלי [צנחנים] אוכלים מנת לוף?"). אך גם פה כושר ההסתגלות המופלא והאופטימיות הביאו אותו לעשות את המיטב, להתבלט ביחסו לתפקיד ולפיקודיו. אוֹרי העביר כמעט שלושה מחזורי טירונות חי"ר של פרחי טיס בהצלחה מרובה. לקראת סוף המחזור האחרון הודיעו לאוֹרי על "עלייה בתפקיד" - אחראי על הדרכת חי"ר בטייסת. ביום בו הודיעו לו על הכוונה למנותו לתפקיד זה, נקטע הכול. אוֹרי נהרג בתאונת דרכים קשה בדרכו לבסיס להכנת תרגיל מסכם לחייליו.
אוֹרי אהב את החיים הסתדר אִתם והצליח ליצור איזון מושלם בין כל מרכיבי חייו. איזון שרחוק מלהיות פשרה, או בינוניות, אלא מהווה הרמוניה מופלאה של רגשות עזים שרק חלקם הקטן הוזכר פה:
טוב לב, סבלנות, סובלנות – עם חוסר ותרנות לעצמו ודרישת המירב מהסובבים.
עדינות, הבנה, רגישות – עם כנות חדה וביקורתיות. לא מוחצן, מתרחק מראוותנות – עם ביטחון עצמי ואמונה ביכולתו. חייכנות ואופטימיות – עם גישה ריאלית וצינית לחיים.
אנו יודעים שיש וירימו גבה ויאמרו - תשלובת בלתי אפשרית, על-אנושית, יטילו ספק (שמא זו אידיאליזציה של המת), אבל זו בדיוק הנקודה העיקרית: התשלובת על-אנושית, ולכן זהו היסוד הנאצל והתבנית המלאכית של אוֹרי ז"ל, שאיננו.
המשפחה

דברי ההספד שאמר אביו, ד"ר שמואל גליק

אוֹרי יקירי,
היום אני רוצה לשוחח איתך, לומר לך, לדבר אליך. תמיד שוחחנו שיחות בארבע עיניים, כמו השיחות שליד שולחן שבת ועוד, ותמיד היה זה דיאלוג - דו שיח. בפעם הזאת יהיה זה מונולוג.
אוֹרי יקירי, בנוהג שבעולם בן קובר אב, בן מספיד אב, בן מתאבל על אביו, היום נשתנו סדרי עולם. היום לקוּ המאורות. אוֹרי איננו.
אוֹרי יקירי, בחודש אלול אנו אומרים בו "ה' אורי וישעי" נלקחת מאיתנו, אתה שהיית "אור הבית". נקטפת בדמי ימיך בתאונת דרכים אכזרית וקשה. אלוקים אל דמי לך ואל תחרש ואל תשקוט א-ל. תאמר למלאך המשחית הרף. די לתאונות דרכים, די להורים שכולים, אלמנות ויתומים.
אוֹרי יקירי, אני מודה לריבונו של עולם על שנתן לנו אותך במשך עשרים ואחת שנה. עשרים ואחת שנה של נחת ואושר. אבל ריבונו של עולם, מדוע מיהרת לקחת אותו מאיתנו? על מה עשה ה' ככה לנו, מה חורי אף הגדול הזה? למה, מדוע, מדוע, אין תשובה!
אוֹרי יקירי, קשה עלינו פרידתך. נעמת לנו מאוד. היית בן יקר, אח נערץ. תודה לך אוֹרי על מה שהענקת לנו. כיבוד אב ואם שלך היו לשם דבר. כל אלו יישארו כזיכרון חתום על ליבנו עד יומנו האחרון. קשה, קשה עלינו פרידתך. ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך. לך לשלום ותנוח בשלום ותעמוד לגורלך לקץ הימין. תהא נפשך צרורה בצרור החיים.

יום השנה השני לזכרו של אורי ז"ל 

י"ט באלול תשנ"ב (17.9.1992)
יום השנה השני לזכרו של אוֹרי ז"ל

גבירותי מורי ורבותי, בכאב ובצער עמוק עומד אני לפניכם היום בפעם השנייה ומבקש לומר דברים על בני יקירי שנגדע מאִתנו בטרם עת, באותו יום השני המר - כ' באלול תש"ן. בננו אוֹרי ז"ל - אין לך מצב אבסורדי כואב ואכזרי מזה, מאשר אב ואם נתבעים לומר על בשר מבשרם את הביטוי הנורא אשר כולו כאב וגעגועים, "זכרונו לברכה".

על אלה אני בוכיה
על פרי בכורים קודש הלולים
לבי לבי הומיה
לך יקירי עתה במרומים.

בני אקרא במרה,
אהה, והוא שאול נשאל לה'
במותו קדר אוֹרי
נגוז זמירי בדם שירי.

ונפשי תערוג אליך כאילים
כי רחקת ממני בן מחמדים
לפרידתך מר לי מר
כי אבד ונגמר.

קשה פרידתך בני
בני אוֹרי, אוֹרי בני.

אוֹרי היה בן למופת, אוֹרי היה אח אוהב, אוֹרי היה חבר, אוֹרי היה מפקד צעיר שעתידו היה לפניו. הרשו לי להקריא בפניכם מכתב מאחד הפיקודים של אוֹרי שקיבלנו לפני כשלושה חודשים כשנה ותשעה חודשים לאחר מותו:

להורי אוֹרי גליק ז"ל
שלום רב,שמי ירון בן-נון, פרח טיס לשעבר.
בשבת האחרונה ישבתי בחדרי וניקיתי מגרות. מיינתי וסיננתי מכתבים ודפים ומעטפות וחפצים. ילדים גדולים עוברים דירה.
כך שממכתב למכתב נחו עיני על כמה דפים מהוהים בכתב ידם של כותביהם, שורות ספורות על אדם שאיננו. את אוֹרי היכרתי ממש כשהגיע לביס"ט. נשלחנו לשבוע תע"מ (תעסוקה מבצעית) בעזה, והוא היה מד"ח חדש ולא מוכר.
כבר בערב הראשון נשלחנו לבצע מארבי לילה ברחובות עזה. יצאנו לסיור. אוֹרי הוביל, אני קשר. צמוד למפקד. לאחר זמן מה נקלענו לחבורת נערים שיידו בנו אבנים, והתפתח מרדף.
אוֹרי פתח בריצה, ראשון אל תוך הסמטאות הצרות והאפלות של מחנה הפליטים העצום הזה. ואני דולק אחריו. הסמטאות צרות, ומכשיר הקשר שעל גבי כבד, ואני מתאמץ להשיגו. והוא קל רגליים.
ונפתח בינינו פער, ואני רוצה לצעוק לו שיאיט, אבל את שמו, את שמו איני זוכר, זה יומנו הראשון אִתו. והשם כל כך קל ויפה. אוֹרי. כמו בנה הלא נולד של רחל. אוֹרי, אולם אני איני זוכר. רק רץ מפחד לאבדו. בסוף אנחנו תופסים את אחד הנערים, וההמשך לא רלוונטי.
רק שאני את השניות המעטות הללו של הריצה בסִמטה האפלה לא אשכח לעולם. אוֹרי. כל כך יפה וכל כך פשוט.
כשאוֹרי נהרג הייתי בשלב המתקדם. תפקידי היה עורך ביטאון בית הספר - המצערון. ופנו אלי לאסוף חומר למטרת הוצאת חוברת לזכרו של אוֹרי. תפקידי היה רק להביא את החומר להדפסה, וכך עשיתי. את פעולת השכפול אחרים היו אמורים לבצע. למיטב זכרוני, החוברת לא יצאה לאור. זכורה לי בעיית חומר (מיעוט) וכוחות דוחפים. אולם אצלי נותרו פיסות נייר אלו, וזאת רק בגלל גישתי האובססיבית לשימור פיסות נייר. את הדף עם תמונתו של אוֹרי והשיר של טבנקין עיצבתי כך, מכיון שהרגשתי ששיר זה מבטא באופן מושלם, את התסכול ואת הצער וחוסר האונים נוכח איבוד בן אהוב. שכן, בנים קוברים הורים, כך זה צריך להיות, לא ההיפך.
אנשים שנהרגים, בעיקר טרם זמנם, אנו זוכרים אותם יפים ושזופים וטובים ומשכמם ומעלה. אוֹרי באמת היה כזה, ובזמן הקצר שהייתי במחיצתו, וגם אחר כך בפגישות חטופות על מדרכות בית הספר, נהניתי מההשראה הרגועה והנקיה שהוא השרה סביבו. בעצם אוֹרי קרן אור עדין.
אין הרבה אנשים כאלה, כך נוכחתי לדעת. אני מצטער שאני פותח פצעים שמגלידים, פשוט הרגשתי חובה להעביר אליכם את המעטפה הזאת.
"הצער מצר את ראייתנו לפס אחד ארוך ודק של חושך, שאחר כך, ככל שעובר הזמן, הוא מתרחב ומתרחב עד אשר נותר פס דק של אור שהוא הזכרונות הטובים שנותרו לנו."

ירון בן-נון

אוֹרי היה בוגר המחזור הראשון של הישיבה באפרת, שיצא למלא את חובתו האזרחית בצבא הגנה לישראל, במקומות שנדרשו ממנו לעיתים רוח של התנדבות, כוחות גוף ותעצומות נפש גדולים. אבל גם התמודדות עם עולם שיש בו הרבה מהחולין.
בחודשים האחרונים לחייו, אוֹרי חי בשני העולמות וניהל דו-שיח עם עצמו. לא פעם שותפים היינו לאמביוולנטיות שלו כיצד חיים בשיטת "קח מזה ואל תנח ידך גם מזה". דו-שיח זה לדאבוננו נקטע באיבו. במותו השאיר לנו צוואה - מִצאו את המשותף למרות הניגודים, מִצאו את הדרך שגם בעִתות שלום ולא רק בצבא שכל כולו הכנה לקרב נוכל לחיות ביחד.
בחרנו להנציח את זכרו של אוֹרי ז"ל, בהקמת מסגרת רעיונית שתעסוק בחיפוש המשותף - בקיום מפגשים שיש בהם דברי מחשבה והגות המבוססים על ההכרה ברב-גוֹניות שבמחשבה היהודית לדורותיה, בהכרה שביהדות גם עמדות מנוגדות וקוטביות יכלו בעבר ויכולים בהווה להישאר בקונצנזוס של "אלו ואלו דברי אלוקים חיים".

דברים שנשא מפקדו

לאוֹרי,

כבר עם גיוסך לצה"ל, תרת אחר האתגרים, חיפשת את הדרך בה תוכל לשלב את העניין עם הרצון לתרום ולתת במקום בו הדבר נראה החשוב ביותר. לא נרתעת מקשיים, ולא בדרך הקלה בחרת. ניסית למצות כישוריך וכישרונותיך לתועלת המדינה וברוח הערכים אותם ספגת בבית הוריך.
עם סיום קורס הקצינים, אך טבעי היה בעיניך כי תוצב חזרה ליחידתך, ואף עשית מאמצים ניכרים לשוב לשם לאחר שהוצבת לתפקיד הדרכה בחיל האוויר.
ואכן, בתקופת ההדרכה הראשונה לא היה ליבך שלם עם הגזירה. כיאה לקצין טוב, ידעת להפריד בין הביצוע בפועל למאוויי הלב. תוך זמן קצר למדת כי תפקידך החדש הוא נדבך חשוב ומרכזי בהכשרת לוחמי צוות אוויר, וידעת לגייס את כישרונותיך הרבים לביצועו ברמה הגבוהה ביותר.
ידעת לשלב כושר פיקוד, לוֹיאליוּת למערכת ולפיקודים, הבנת הזולת, עם ידע מקצועי ונכונות ללא גבול. גילינו בך רצון ויכולת שהובילו אותך להיות מצטיין ביחידה, וללא ספק - ההצלחה וההצטיינות היו מנת חלקך.
רצה הגורל, והתוכניות נגדעו - נגדע האילן טרם סיפק להצמיח עלים - כרעם ביום בהיר נלקחת מעימנו. המומים ונפעמים עומדים כאן היום הוריך, משפחתך, ידידיך, מפקדיך ופקודיך - ללוותך בדרכך האחרונה.
העיניים רואות, אך הלב - ממאן להאמין.
בשם בית הספר לטיסה, מפקדיך, חבריך ופקודיך, נפרד אני היום ממך ומבטיחך נאמנה כי נמשיך בדרך בה הלכת, באותה הרוח ובאותה האמונה.
אל"מ עופר
מפקד בית הספר לטיסה

לאתר ההנצחה של משרד הביטחון לחץ כאן 

מקום מנוחתו

אוריאל גליק
בן 21 בנופלו בנופלו
מקום מנוחתו כפר עציון