וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם -פרשת חקת

 
לעיתים רואים אנחנו שלט בכניסה לבית החולים: "הכניסה לכוהנים אסורה!". אם איננו כהנים, אין לזה משמעות לגבינו. אולי הלב נחמץ מן המחשבה שאחד מהחולים כבר איננו בין החיים, ויש צער בעולם. אך ברגע שאנו חולפים על פני השלט - השלט חולף מזיכרוננו. בימים אלו, אם נראה שלט בכניסה לבנין: "יש כאן חולה קורונה!" - לא צריך יהיה לכתוב יותר, ברור לכולם שהכניסה אינה רצויה, ומי שלא חייב להיכנס - ייסוב אחורה וילך.
בימים בהם מקדש היה קיים וכהנים בעבודתם, קודשים תרומות ומעשרות נאכלו בטהרה. דיני טומאה וטהרה היו חלק מחיי היום יום. "אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל... כָּל הַבָּא אֶל הָאֹהֶל וְכָל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל יִטְמָא..." צריך היה מהטומאה להיזהר. בשאיפתנו לחזרה אל הקודש ואל המקדש, נצטרך לשוב ולהתרגל לחיים אלו. ייתכן ואיכון טלפוני או צורה אחרת, יתריעו בפנינו כי שהינו ביום פלוני במקום בו הייתה טומאה, או שמא נגענו בטומאה, וצריכים אנו להיטהר.
נטילת הידיים היומיומית שלנו היא שמירת ההרגל לקראת רחיצה וטהרה לשם אכילת קודש ועיסוק בו.
אולי ההרגלים החדשים שאליהם אנחנו נאלצים להתרגל בימים אלו של התפשטות מגפה עולמית, יובילו אותנו לחשיבה ולהרגלים לקראת ימי גאולה וטהרה, במהרה בימינו.
לאחר הציווי על פרה אדומה והיטהרות מטומאת מת, מדלגת פרשתנו 38 שנים אל סוף ימי ההליכה במדבר, ובני ישראל יושבים בקדש. "וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם". הרש"ר הירש רואה בפרשה זו "הודעה לדור אחרון, שלא הסתלקה (מרים) מן העולם, עד שלא היה הדור החדש מוכן לעתיד המובטח לו". הוא מציין כי במהלך כל המסע הארוך במדבר, שהיה רצוף בניסיונות קשים ונפילות של העם, הנשים לא היו שותפות לחטאים. "בשמחת לבב הן בטחו בה' וייחלו לו במסירות", ועליהן לא נגזרה המיתה במדבר! ואם כך כעת, לפני הכניסה לארץ, ניצב לפנינו דור חדש וצעיר, ויחד עמו ניצבות אימהות וסבתות אשר שמרו בליבן את הזיכרון החי של יציאת מצרים ושל המסע במדבר, "והן יכלו לרוות את נפש הנכדים והנינים מן המעיין הרוחני של חוויותיהן עם ה'". הרש"ר הירש, זוקף עובדה זאת, לזכותה של מרים שהאירה לפניהן כנביאה. היא זו שעודדה את הוריה לשוב להתאחד וללדת ילדים בזמן שעבוד מצרים, היא שעמדה ושמרה על משה ביאור, והיא זו אשר מובילה את הנשים אחרי קריעת ים סוף: "וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם, שִׁירוּ לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה...". גם באר המים החיים מתגלגלת איתם במדבר בזכותה של מרים.
סמיכות מיתת מרים לפרשת פרה, מלמדת אותנו על פי חז"ל שכשם שפרה מכפרת אף מיתת צדיקים מכפרת.
ההעדר של נפש החיים במותו של האדם מציינת את אפסות הגוף, מותירה בחלל טומאה. נשמת החיים היא מקור הטהרה!
בכך רואה הרש"ר הירש, מסר חשוב לנו – ההכרה בהישארות הנפש. "מה שעשה את מרים למרים ומה שעשה את אהרון לאהרון – לא מת במותם! כדרך שפעילותם חיה לעד באומתם, כן עצם מהותם היא נצחית! היא עזבה עכשיו את הארציות בת החלוף, ושבה אל ה' שהוא מקור החיים."
יהיו דברי אלו לעילוי נשמתה של אמי, מרים ז"ל, הריני כפרת משכבה, שנסתלקה מאיתנו לפני כ-4 חודשים, וזכתה להוריש מסורת של אהבת ה' העם והארץ לנכדיה ולניניה.
שבת שלום!