פרשת מקץ

הרב שלמה ריסקין

מרא דאתרא

 

פרשת מקץ

 

 

 

"וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת אֶחָיו, וְהֵם לֹא הִכִּרֻהוּ.

וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף אֵת הַחֲלֹמוֹת אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם:

מְרַגְּלִים אַתֶּם, לִרְאוֹת אֶת עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם!"

בראשית מ"ב, ח-ט

 

 

בפרשת מקץ חל מפנה דרמטי בסיפור יוסף ואחיו: עד כה היה יוסף הנרדף, והאחים - הרודפים. עתה התהפכו היוצרות: יוסף הוא הרודף ואחיו הם הנרדפים, אף שאין הם מבינים מדוע. קשה שלא להבחין, כי עד לשלב הזה של הדרמה אין הטקסט מסגיר כל מידע בנוגע ליחסו ורגשותיו של יוסף כלפי עברו, והשאלה זועקת: כיצד יכול יוסף להעביר עשרים ושתיים שנים בארץ נכר, מבלי להציץ אחורה ולוּ לרגע קט כדי לברר מה שלום משפחתו שבארץ כנען? אמת, כאשר ישב בבית האסורים לא היתה בידו אפשרות מעשית ליצור קשר ישיר עם העולם שבחוץ, אך מדוע לא ניסה לעשות זאת בשנים שבהן נשא בתפקיד הרם של המשנה למלך מצרים? האם נבצר ממנו לשלוח שליחים, יוני דואר, איגרות? גם אם נניח שיוסף לא רצה לראות עוד את אחיו לעולם - במה חטא אביו הזקן, שכל כך אהבו? הרמב"ן (בפירושו לבראשית מ"ב, ט) מעיר, כי "מצרים קרוב לחברון כשישה ימים, ואילו (- ואפילו אם) היה מהלך שנה - היה ראוי להודיעו לכבוד אביו." ככל שמתארכת שתיקתו הרועמת של יוסף, כן מתמשך הנתק שבין יעקב לבנו האהוב וגדֵלה תמיהתנו על אופי מניעיו ושיקול דעתו של הבן.

 

התכחשותו של יוסף לעברו ולכל הקשור אליו היתה תוצאה טבעית של הסיוט המחריד שחווה, סיוט שהותיר את נפשו המומה ופצועה: הוא כמעט ונרצח בידי אחיו. עד לאותה דרמה בדותן היה יוסף ילד תמים, עטוף באהבתו של יעקב ובלתי מודע לחלוטין למידת השנאה שרוחשים לו בני אביו. עובדת היותו חביב על כל רואיו נראתה לו מובנת מאליה, ובתום לבו האמין כי כל בני המשפחה אוהבים אותו כאביו. רצונו של יוסף לשתף את אחיו בחלומות הגדלות שלו מעיד על תמימותו יותר משהוא מעיד על יוהרתו. הוא לא חשד במאום - עד לרגע שבו השליכו אותו אחיו לבור מתוך כוונה לנטוש אותו שם לעד; רק אז נחשפה בפניו שנאתם היוקדת. נוסף על הטינה שנטר בלבו כלפי אחיו, הטיל יוסף חלק ניכר מהאחריות על כתפיו של יעקב, שהיה אמור להבין לאיזה אסון תוביל ההעדפה הברורה שגילה כלפיו. כתונת הפסים היתה הדבר הראשון שקרעו האחים מעל גופו של יוסף כדי להופכה מאוחר יותר לסמרטוט ספוג דם. בתוך הבור נוכח יוסף לדעת שאהבה ללא מצרים עשויה להפוך לכוס תרעלה, ושאביו נכשל כישלון חרוץ בניהול היחסים בין בני המשפחה. אפשר בהחלט להבין ללבו של יוסף האומלל, הממלמל לעצמו באותם רגעי אימה 'אני שונא את בית אבי... לעולם לא אהיה עוד בקשר עם אבי או עם אחַי!'

 

הצעד הראשון בכיוון הזה נעשה לאחר שהצליח לפתור כהלכה את חלומותיו של פרעה. בתמורה התמנה יוסף למשנה למלך מצרים, וגם לבושו השתנה: "וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ (- פרעה) בִּגְדֵי שֵׁשׁ, וַיָּשֶׂם רְבִד הַזָּהָב עַל צַוָּארוֹ" (בראשית מ"א, מב). לאחר מכן העניק פרעה ליוסף שם חדש: "צָפְנַת פַּעְנֵחַ" (שם, מה), שהוא ככל הנראה שם מצרי מובהק. בשמו החדש נשא יוסף לאישה את אסנת, בתו של כוהן און. קשה לומר שזהו השידוך ההולם ביותר לנינו של אברהם אבינו.

 

כאשר נולד בנם הבכור של צפנת פענח ואסנת, מעניק לו האב המאושר את השם 'מנשה' כביטוי סמלי לפרידתו הסופית מחייו הקודמים: "וַיִּקְרָא יוֹסֵף אֶת שֵׁם הַבְּכוֹר מְנַשֶּׁה, כִּי נַשַּׁנִי אֱ?לֹהִים אֶת כָּל עֲמָלִי וְאֵת כָּל בֵּית אָבִי" (בראשית מ"א, נא). יוסף אסיר תודה לקב"ה על שהשכיח ממנו את בית אביו!

 

אמנם, אין ספק שמבחינה מוסרית נשאר יוסף נאמן למורשת אבותיו. הוא גילה הגינות רבה ומוסריות על?אנושית כמעט כאשר דחה את פיתוייה של אשת פוטיפר, בהסבירו לה שאין הוא מסוגל לנהוג בחוסר נאמנות כלפי מעבידו ולחטוא לה': "וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵא?לֹהִים?" (בראשית ל"ט, ט), הוא תָּמֵהַּ. ואכן, לעתים תכופות היה מדגיש באוזני שומעיו כי כל הישגיו אינם אלא בזכותו של הכול יכול. אולם יש לשים לב, שהשם 'א?לוהים' המופיע בעקביות בהצהרותיו של יוסף מסמל את הא?לוהים האוניברסלי; השם המפורש, שם הוי"ה האישי והלאומי, נעדר מהן בִּמְכֻוָּן. יוסף נשאר אדם מוסרי, וייתכן שבדל"ת אמותיו אף המשיך לשמור על המנהגים והמסורות שבהם הורגל בילדותו, אולם כלפי חוץ בחר לחיות כמצרי לכל דבר. לא היה בו שום רצון לחדש את הקשר עם המשפחה שגרמה לו סבל וכאב - ובעיקר לא לשמוע עוד על אביו, שבעטיו, אף אם לא התכוון לכך, התלקחה אש הקנאה בין האחים. ואכן, נראה כי בסך הכול מצליח יוסף היטב בניסיונותיו למחוק מן ההיסטוריה האישית שלו את שנות ילדותו ולהתערות בסביבתו החדשה - עד לרגע שבו מתייצבים לפניו אחיו עם שקיהם הריקים.

 

ואז יהודה נושא נאום הגנה מזהיר ואך שיוסף נמצא כבר בעולמות אחרים, אפשר  ומאד יתכן שהוא רואה בעיני רוחו את השבתות שעשה בילדותו או את אוהלו הצנוע של אביו, היפה בעיניו עתה לאין שיעור מחיי ההוללות הפרועים במצרים; ואולי צפים בזיכרונו אוצרות החוכמה היהודית שספג על ברכי יעקב... יוסף הבוגר מבין עכשיו, כי אף שאביו אולי אשם בטרגדיה המשפחתית, אין זה משום שהוא אהב את יוסף פחות מדי, אלא דווקא משום שאהב אותו יותר מדי. ואם אהבתו של יעקב היא שגרמה להתפתחות תחושת הניכור של האחים כלפי יוסף ולהרחקתו מהמשפחה, אותה אהבה בדיוק היא שהעניקה ליוסף את החוסן הנפשי לנחות תמיד על שתי רגליו ובסופו של דבר גם לחזור לזרועותיהם האוהבות של אביו ואחיו. למעשה, אפשר שיוסף הוא בעל התשובה הראשון. בפסוקים החותמים את סיפור יוסף ואחיו - ואִתו את ספר בראשית כולו - נאמר "וַיֵּשֶׁב יוֹסֵף בְּמִצְרַיִם, הוּא וּבֵית אָבִיו" (בראשית נ', כב); הוא ובית אביו, הוא ואורח החיים המסורתי של האב בביתם הישן שבארץ כנען. יוסף גם מכיר במשמעותה ובחשיבותה של ארץ ישראל, ועל ערש מותו הוא אומר לאחיו: "וֵא?לֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב", ומשביעם: "פָּקֹד יִפְקֹד אֱ?לֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה" (בראשית נ', כד-כה).

 

מעשה יוסף בא ללמדנו, כי גם אם ירחיק האדם לנדוד למחוזות אחרים - ישוב תמיד לבית אבא, לזיכרונותיו הראשונים, למנהגים ולמסורת; ועל אחת כמה וכמה נכון הדבר, אם בשנים שבהן עוצבה אישיותו היה עטוף באהבתם הכנה של הוריו.