התגובה הכפולה לשכול / פרשת שמיני
תגובה הכפולה לשכול / פרשת שמיני
השבת נציין לראשונה בארץ יוזמה מבורכת ואמיצה: "שבת וידום אהרון: מודעות לשכול האזרחי בישראל". יוזמה המבקשת למנף את היופי, העוצמה והסולידריות הייחודיים שבחברה הישראלית אל תשומת הלב הראויה למשפחות שכולות, תהיה סיבת פטירת הקרוב אשר תהיה.
פרשת שמיני חושפת אותנו לתגובתו העמוקה והמורכבת של אהרון הכהן לאחר ששכל את שני בניו. נדב ואביהו נכנסים עם אש זרה לתוך המשכן ומשלמים על כך בחייהם. משה רבנו אומר לאחיו הגדול: הוא אשר דבר ה' בקרוביי אקדש ועל פני כל העם אכבד". דברים אלו יכולים להתפרש כנסיון להצדיק את הדין האלוקי. אולם מדרש חכמים מבין את הדברים כדברי נחמה: נדב ואביהו קרובים הם לה' יותר ממני וממך. ומהי תגובתו של אהרון? רבים מכירים את תגובתו הראשונה: "וידֹם אהרון". שתיקה שיכולה להתפרש כקבלת הדין או הנחמה. אך יכולה להתפרש כאילמות. אין מילים כנגד השכול. אין אף מילה שיכולה להכיל את כאב האובדן. בהמשך ישנה תגובה נוספת.
אהרון הוא גם הכהן הגדול. תפקיד ייצוגי רם מעלה. והוא נקרא להמשיך בעבודה. אך אהרון לא מוכן להמשיך כאילו כלום לא קרה: "הן היום הקריבו את חטאתם ואת עלתם לפני ה' ותקראנה אתי כאלה, ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה'?!". לדבריו, החלל הפנימי והכאב לא מאפשרים להמשיך את השגרה, תהיה זאת חשובה ככל שתהיה. אין זה רצון ה'.
כך הפרשייה מסתיימת, עם תגובה כפולה. ללא סיומת יפה והרמונית, ללא תשובה ברורה. אולי מפני שכך הוא בליבותיהם של הורים שכולים. רבדים רבדים של תחושות ותגובות, של מילים ואילמות. זאת התחושה שהתורה מבקשת להותיר בנו כדי שנפתח את הלב אל השכול האזרחי. אל אותם אנשים שמסתובבים בינינו ולא תמיד מוצאים את המילים להסביר את עצמם. לא לנו ואולי אף לא לעצמם.