הכיבוש משחית? / פרשות בהר
הכיבוש משחית? / פרשות בהר
הכיבוש משחית. כך טוענים רבים ברחבי העולם. ודומה כי במקרים רבים הם צודקים. יש שמרחיקים לכת וטוענים שלא רק פעולת כיבוש היא זו המשחיתה אלא עצם ההיאחזות בקרקע. עצם העובדה שאני מסמן טריטוריה ואומר 'שלי' יש בה כדי למדר ולהפלות לרעה.
פרשת השבוע מבקשת לטעון שאפשר אחרת. בשנת היובל התורה מצווה עלינו: "ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו". תנועה של שיבה אל הבית, אל הנחלה. יש מקום שהוא שלי, שהוא שלנו ואני מצווה לשוב אליו.
וראו זה פלא, מיד לאחר ציווי זה באות בזו אחר זו ארבע פרשיות העוסקות במצב שבו "וכי ימוך אחיך עמך", היינו מצבים שבו האח(ר), ובכלל זה גם תושבים זרים, נקלע למצב כלכלי קשה. במצבים אלו התורה מצווה אותנו לגלות רגישות ואחריות, לא לנצל את המצב עבור לקיחת ריבית ואף לנסות ולגאול אותו מחובותיו. זאת אומרת שהתורה מצפה שההיאחזות בקרקע, השיבה אל חיק עצמי והמשפחה תביא יחד איתה דווקא תנועה נפשית וחברתית של ראיית מצוקתו של הזולת ועשיית חסד עימו.
מה הסוד של התורה? כיצד היא מצפה מאיתנו שאכן נתגבר על טבע שבעולם והשיבה לארץ תביא עמה חסד גדול?
דומני שהדבר נעוץ בפרט מעניין בתוך פרשיית היובל – היא מתחילה ביום הכיפורים: "וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם"
והרי זה משונה שכן השנה מתחילה בא' בתשרי ולא ביום העשירי בו. מה פשר העניין?
יום הכיפורים הוא יום של שיבה ותשובה. יום של כפרה וטהרה. יום של חסד ואהבה. יום של תיקון המידות והקשרים בין אדם למקום ובין אדם לחברו. יוצא אפוא כי התורה מבקשת לחבר שני סוגי תשובה – תשובת יום הכיפורים עם השיבה אל נחלת אבות. ללמדנו כי את השיבה אל הארץ אנו עושים דווקא ממקור הקודש פנימה, דווקא מתוך תנועה של טהרה וקדושה.
תנועה זו לא זו בלבד שאיננה מביאה להשחתה מוסרית אלא אדרבה, היא מלאת חסד ושלום.
זהו הסוד של התנחלות ישראל בארצו. סוד שיש מי שמתקשה להבינו.
שבת של שלום,
שראל