יחי המחבר, פרשת נשוא, חג מתן תורה
יחי המחבר, פרשת נשוא, חג מתן תורה
לפני חמישים ושתיים שנים – 1967 – באותה העת שבה שבו לירושלים למקום המקדש, נכתב בצרפת חיבור שהשפיע רבות על הלך החשיבה הפוסטמודרני. רולאן בארת' כתב את מאמרו "מות המחבר". במאמר זה ביקש בארת' לטעון כי כאשר אנו קוראים טקסט כלשהו, איננו צריכים ואולי אף לא יכולים לחשוב מה כוונת המחבר. לא באישיות שלו, לא בכוונותיו, ולא בהקשרים ההיסטוריים והחברתיים שבהם פעל. במקום זאת, כל מה שאני מפרש בטקסט הוא מתוך העולם שלי בלבד. אני ועצמי.
בניגוד לכך קובע התלמוד הירושלמי: "כל האומר שמועה משם אומרה יהא רואה בעצמו כאילו בעל השמועה עומד לפניו". כאשר אדם אומר דבר הוא איננו מתעלם מבעל המאמר המקורי אלא שומה עליו לשים אותו לנגד עיניו. בכך מאמין הירושלמי שיש אפשרות להנכיח כאן ועכשיו את האדם שאמר או שכתב דבר-מה גם אם זה אירע לפני שנים רבות.
כשנתן הקב"ה תורה לישראל הוא יכול היה לעשות זאת בדרך פשוטה ביותר – פשוט לתת אותה למשה שימסור לעם ישראל בלי כל ה'פירוטכניקה' של מעמד הר סיני. למה התורה ניתנת בהתגלות? מדוע פנים בפנים?
בחיבור בין מעמד הר סיני לבין נתינת התורה מבקש הקב"ה ללמדנו שאי אפשר לנתק את התורה מנותן התורה. התורה היא לא מדע. היא תורת החיים. היא באה תוך קשר פרסונאלי, קשר של פנים בפנים בין אבא שבשמיים לבין בניו האהובים.
הגמרא אומרת שירושלים נחרבה בעוון שלא ברכו בתורה תחילה. מדוע ברכת התורה כה חשובה עד שמביאה לחורבן ירושלים?!
בברכת התורה אנחנו אומרים "ברוך אתה ה' נותן התורה". אנחנו מנכיחים את בעל השמועה לנגד עינינו. כאשר לומדים תורה בלי ברכת התורה - זה מות המחבר. אנשים לומדים תורה, אך התורה הופכת להיות כלי לשירות העצמי שלהם, או גרוע מכך, התורה הופכת להיות מתמטיקה. סכולסטיקה שאין לה שום קשר עם נותן התורה.
אם אני מעמיד את הקב"ה, אל רחום וחנון, מול עיני, התורה והפרשנות שלה נראות אחרת לגמרי.
בשנת 1967 קרו שני אירועים הפוכים. בצרפת בקשו להרוג את המחבר. אך בשחרור ירושלים ובית מקדשנו בקשנו אנחנו לשוב ולהנכיח את המחבר.
בתקווה שאכן נזכה לתורת חיים.
שבת שלום וחג שמח,
שראל