חטא המרגלים ומהדורת החדשות, פרשת שלח
חטא המרגלים ומהדורת החדשות, פרשת שלח
חטא המרגלים, משל למה הדבר דומה?
למשפחה שיושבת בערב בביתה וצופה במהדורת החדשות המרכזית. בסיומה, האתגר שעומד בפני המשפחה הוא לא במידע הרב שקיבלו אלא ברוח, באווירה, במסר הסמוי דרכו מציגים את המידע. בד"כ אלו יהיו יאוש, אנחנו במצב לא טוב, הכל גרוע (טוב לא הכל, תמיד יראו גם איזה סיפור הצלחה קטנטן). עם דכדוך נפשי כזה, מה הפלא שיש מי שאומר 'ניתנה ראש ונשובה מצרימה'.
רבים חושבים שהוויכוח העמוק בין עשרת המרגלים ליהושע וכלב הינו וויכוח קלאסי שבין תפיסה ריאלית רציונאלית של המציאות לבין אמונה חזקה בה' שאפשר להתגבר על כל מכשול. דומה כי הוויכוח ביניהם נמצא במקום מעט שונה – כיצד אנחנו מפרשים את המציאות? מיהו האדם המפרש אותה?
אכן יש שלב בסיסי של מחלוקת בהערכה הצבאית-בטחונית האם אפשר לנצח במלחמה או לא. אך יש גם שלב שני – שלב הפרשנות וההגזמה – "ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם". המרגלים סוברים או ליתר דיוק מנחשים, שאנשי הארץ מדמים אותם לחגבים קטנים. זה לא תיאור אמפירי של המציאות. יש כאן פרשנות שנובעת ממצב פסיכולוגי מסוים. יש כאן כשל מחשבתי שבפסיכולוגיה הקוגניטיבית מכנים "קריאת מחשבות". אני בטוח שאני יודע מה אתה חושב עלי ועל גבי זה בונים תילי תילים של מחשבות ומעשים. בהחלט אפשר לומר שגם פרשנותם של יהושע וכלב וממילא ההערכה הצבאית שלהם נובעות ממצב הכרתי, נפשי, פסיכולוגי מקדים.
אך זאת בדיוק הנקודה – אם המצב הנפשי, אמוני, משפיע על האופן שבו אני רואה ומפרש את המציאות – אז צריך לדבר גם והרבה על המצב הזה ולא רק להתווכח על מה נכון אובייקטיבי במציאות.
היכן בדיוק קרתה נקודת השבר הגדולה של עם ישראל בכל סיפור המרגלים, עד שרצו לחזור למצרים?
זה קרה בכלל בלילה "ויבכו העם בלילה ההוא". הרמב"ן מתאר באופן ציורי איך המרגלים דאגו לעבור אוהל אוהל בלילה, אולי בשעה בשמונה, ולדווח לא רק את המידע שהם ראו אלא לעטוף את המידע במוזיקה ונימה של יאוש, דכדוך, מבוי סתום.
הרגע שבו נשברה רוח העם, מרגע שנפלו משמחה לעצבות, מתקווה ליאוש, זה הרגע שבו הפרטים השונים שרואים במציאות מתחברים לכדי סיפור עצוב ומייאש. לא המידע שבר אותם אלא המוזיקה, הטון, הנימה, העצבות.
מספיק אדם אחד, או קבוצה של אנשים שפשוט מחדירים את הדכדוך, את ההתלוננות, את המנטליות של הבכי והכל מתפורר. זה רץ כמו ווירוס.
זה נכון במישור הלאומי, במישור הקהילתי וזה נכון במישור הזוגי והמשפחתי והאישי.
מה הפתרון?
הפרשייה הסמוכה לפרשיית המרגלים היא פרשיית הנסכים, כלומר שבבית המקדש עבודת הקרבנות הייתה מלווה גם בניסוך יין על גבי המזבח. המדרש מסביר שזה בא לבטא את נקודת השמחה.
אפשר והתורה מציעה לנו את הפתרון – לא לעצום עינים כדי 'להתחזק באמונה'. אלא לתקן את הלב בשירה ובשמחה, לתת אמון ולהסתכל פנימה, כל אלו משפיעים על מה שרואות העיניים ועל האופן שבו נפרש שאת המציאות.
שבת שלום,
שראל