שבת חזון ותשעה באב - גמילות חסדים ושנאת חינם.
האם יכולה גמילות חסדים לדור בכפיפה אחת עם שנאת חינם? לכאורה נראים ענינים אלו כדבר והיפוכו; אך הגמרא (מסכת יומא דף ט עמוד ב) מלמדת אותנו כי אין הדבר כך:
"מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני שלשה דברים שהיו בו: עבודה זרה, וגלוי עריות, ושפיכות דמים. (והגמ' מביאה הוכחות ופסוקים לכל אחד מהעניינים) ...אבל מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם. ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות: עבודה זרה, גלוי עריות, ושפיכות דמים."
בדרך כלל אנו מסבירים שיתכן כי יהיו תורה ומצוות, ועדיין תהיה שנאת חינם; וידועים דבריו המפורסמים של הנצי"ב (בהקדמתו לספר בראשית) על אותו הדור, דור החורבן, שהיו צדיקים כאלו שחשדו בכל מי שלא נהג כמותם שהוא צדוקי וכו'.
אולם נשאלת השאלה- אם היתה גמילות חסדים- איך יש שנאת חינם? לכאורה תרתי דסתרי! במקום בו שונאים, לא תתקיים גמילות חסדים!
אבקש להציע שתי תשובות.
התשובה האחת- החסידה נקראת חסידה כי היא גומלת חסד עם רעותיה. נפלא. אם כך, שואלים חסידים, מדוע היא עוף טמא? ועונים, כי היא גומלת חסד רק עם ריעותיה... לא מעניינים אותה אנשים אחרים מחוץ למעגל שלה.
יש אנשים הגומלי חסדים, רק לחברים שלהם. לאנשים שהם מכירים. מהמעגלים הקרובים, מאנ"ש. אולם שאר עמך ישראל לא נכללים במצוות החסד. אם כן בהחלט יתכן כי תתקיים גמילות חסדים במעגל המצומצם, של החברי'ה, ושנאת חינם במעגלים רחבים יותר.
והתשובה השניה- אפשר לגמול חסד, לצערי, מבלי שמעניין אותי בכלל האדם שמולי. יש פעמים שאדם רוצה רק לקיים מצווה. הוא רוצה שהקב"ה יאהב אותו, לכן הוא מקיים מצוות גמ"ח. אבל האם הוא באמת מתעניין באדם שמולו? בעצם מצווה ש"בין אדם לחבירו"- הופכת גם היא, ל"בין אדם למקום"...
מסופר על רב חשוב שהיה חולה, ובאותה שעה נכח אצלו רב אחר בביקור חולים. פלוני התקשר ושאל אם יכול לבוא לבקר את הרב. אמר הרב- לא. שאל האורח- מדוע? הרי רוצה לבקר את כבודו? "ביקור חולים"?
אמר הרב החולה- הוא לא רוצה לבקר אותי. אני מכיר אותו. הוא רוצה לקיים מצוות... אז הוא רוצה לבוא אלי. אבל אני גברא! אני לא חפצא! אם הוא רוצה לקיים מצוות- שילך לנענע לולב, שלא יבוא אלי. אם הוא רוצה לבקר חולים באמת, רק אז שיבוא אלי...
לפעמים אנו עלולים לחשוב שהעני הוא רק "חפצא" לקיים מצווה. העני עצמו, הבעיה שלו, לא מעניינת אותנו כלל.
דוגמה לדבר- "מתנות לאביונים" בפורים. פעמים נראה כי הדבר החשוב הוא רק האם זה "בו ביום"... אנו רוצים לצאת ידי חובת המצוה, אבל מה עם חובת העני?
בשנים האחרונות ניתן לראות "פשקווילים" לפני פורים שמעודדים אנשים לתרום דרך ארגון כזה או אחר, כי דרכם יוצאים ידי חובה "בטוח". היום יש גם עני "מהודר". יש הרי גדרים מי נקרא עני בהלכה, מי שאין לו סכום מסויים רק הוא נקרא עני. בנוסף, צריך לקחת בחשבון שיש עני פרוז ולא עני מוקף. אולי תתן את הכסף חלילה לעני פרוז.... כמובן שלא באנו ח"ו לזלזל בגדרי ההלכה, אבל צריך בראש ובראשונה לחשוב על טובת העני. ולא על הדרך שלי לקיים- דרכו- מצווה.
בקיצור, אפשר להיות גומלי חסדים- ועדיין מלאים בשנאת חינם.
לאחר, לשונה, ואולי אפילו לאותו אדם שגמלתי עמו חסד רגע לפני, והשתמשתי בו כ"חפצא" של מצווה.
בימים אלו אנו נקראים לתיקון, לאהבת חינם אמיתית, לגמילות חסדים אמיתית, ולוואי שנצליח.