פרשת ראה- מה שאסור ומה שמותר
פרשת ראה- מה שאסור ומה שמותר
התורה אוסרת בזמן המדבר לאכול סתם בשר. "שחוטי חוץ", לפי ר' ישמעאל והפרשנים בפרשה שלנו. (לפי ר"ע מדובר בהיתר נחירה במדבר ושחיטה בא"י)
מי שרוצה לאכול בשר צריך לעשות מזה סוג של קורבן. להביא אותו אל פתח אוהל מועד, לזבוח שם, ולאכול. רק בארץ ישראל מותר לך לאכול כשאתה רוצה:
ספר דברים פרק יב
(כ) כִּי יַרְחִיב יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר:
(כא) כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ אֲשֶׁר נָתַן יְדֹוָד לְךָ כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ בְּכֹל אַוַּת נַפְשֶׁךָ:
אבל הדבר הזה פותח סוגיה הרבה יותר רחבה. דבר שאסור במקום מסויים, בזמן מסויים, הופך להיות מותר בנסיבות אחרות. חז"ל במדרש אצלנו אומרים:
"ה' מתיר אסורים" - אלו ישראל. כיצד? רבותינו אומרים: שמונה דברים אסר להן הקב"ה והתיר להן שמונה בהן... הוי: "ה' מתיר אסורים". אף להלן אסר בשר תאוה וכאן התירו להן. מנין? שנאמר: "בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר".
מי שלקח את הרעיון הזה רחוק יותר מדי, ובעצם יצא מחוץ לגדר לגמרי, היה שבתאי צבי. הוא ראה אידיאל בלהתיר איסורים, וגם קבע על זה ברכה "מתיר איסורים". הוא התיר איסורים של אכילה ושל עריות, מתוך מחשבה שאם יהיה יותר גרוע- אז יהיה יותר טוב. שבתוך האיסור הגדול יש גם כן משהו קדוש, ושכדי להגיע אליו צריך ליפול עד למקום הכי נמוך כדי להעלות משם ניצוצות.
ולכן הוא עשה סעודה גדולה בתשעה באב, חלק מהעניין שלו להציג את עצמו כמשיח, אבל זה לא עבד ולבסוף הוא התאסלם. אגב- עד היום יש בתורכיה כת של ממשיכי דרכו, סוג של מוסלמים שנמצאים רק שם.
אבל הרעיון הזה של ה' מתיר איסורים קיים גם בתוך המיינסטרים של היהדות.
כך אומרים חז"ל במדרש מדהים (ויק"ר שמיני):
"שלא יטעך יצרך לומר שכל דברים טובים אסר הקב"ה לישראל. אמר הקב"ה: כל מה שאסרתי לך התרתי לך כנגדו. כיצד? אסרתי לך דם נדה, התרתי לך דם בתולים. אסרתי לך את הדם, התרתי לך את הכבד שכולו דם. אסרתי לך את החזיר, התרתי לך את הדג ששמו שיבוטא שהוא דומה לחזיר. אסרתי לך אשת איש, התרתי לך גרושת איש. אסרתי לך נכרית, התרתי לך אשת יפת תואר. אסרתי לך אשת אח, התרתי לך יבמה לאחר מיתתו בלא בנים, שנאמר (דברים כה) יבמה יבא עליה. אסרתי לך כלאים, התרתי לך סדין בציצית. אסרתי לך חלב בהמה, התרתי לך חלב חיה. ...
וכל כך למה? כדי שיתן שכר טוב לישראל שמשמרין את המצות, לכך נאמר (תהלים יח) האל תמים דרכו, שכל דרכיו של הקב"ה תמימות הן. וכי מה איכפת לו להקב"ה בין ששוחט את הבהמה ואוכל או אם נוחר ואוכל? כלום אתה מועילו או כלום אתה מזיקו? או מה איכפת לו בין אוכל טהורות לאוכל נבלות? אמר שלמה: "אִם תִשּׂאָ" (משלי ט יב) - הא לא נתנו המצות אלא לצרוף בהן את הבריות וישראל".
כמה דברים ניתן ללמוד מכך. קודם כל- רוב האיסורים שמדובר בהם הם עניינים שבינו לבינה, אשת איש, נוכרית, וכו'- או עניינים של אוכל. מה שאומר ששום דבר לא השתנה מאז שניתנה תורה ועד היום, והיצרים הבסיסיים של האדם מאוד מעסיקים אותו, כאז כן היום. חלק גדול מהקשר שלנו לתורה בא בעניינים האלו, וחלק גדול מעוזבי התורה עוזבים על הרקע של איסורי עריות ומאכלות אסורות.
דבר שני, ממש מדהים- לא אכפת לקב"ה, כביכול, אם אתה שוחט כך או כך. לו, כביכול, זה לא משנה. מה שמשנה זה שאתה תעשה את הדברים כפי שצווית.
וזה אולי המסר שעולה מכל העניין הזה- לפעמים משהו אסור ולפעמים משהו מותר. להדליק אש ביום שישי בשבע בערב זה מותר, ואפילו מצווה, אבל בשמונה בערב זה איסור סקילה.
ואותו דבר עם כל האיסורים האחרים שתלויים בזמן, מקום ועוד. מה שחשוב בסופו של דבר זה האם אתה עושה רצונו של מקום או לא.
המצוות ניתנו לצרוף את הבריות, זאת אומרת התועלת היא לנו, לא לקב"ה. עצם השמיעה לקול הציווי היא זו שנותנת את התועלת לנפש.
ואולי זו המסקנה מכל הסיפור- האתגר הגדול ביותר ליהודי שומר מצוות הוא השמיעה לקול הציווי, ההליכה לקול הציווי, יותר מהקיום עצמו. קיום מצווה הוא בעל משמעות רק כשכל התנאים מולאו, בזמן ובמקום ובהקשר הנכון. ולפעמים זהו ההבדל העצום בין רצון ה', לבין להיפך.