דרשה לפרשת כי תבוא
דרשה לפרשת כי תבוא
בחודש יוני 1976, נחטף ע"י מחבלים מטוס אייר פרנס שטס מישראל לצרפת. סבתי, חפציבה אלכסלסי ע"ה, אשה מיוחדת ואצילית, היתה על המטוס הזה. אני אז היתי ילד קטן, אולם אני זוכר את ההמולה בעיקר בזכות המסיבה שנערכה לכבודה לאחר השחרור. כולם זוכרים את הסיפור המופלא, בו יצאו לוחמים ישראלים לאנטבה על מנת לשחרר את החטופים. העולם כולו עצר את נשימתו בתדהמה למראה ידה הארוכה של ישראל שהגיעה עד אוגנדה. אולם דבר נוסף הדהים את העולם. האחריות שגלתה ממשלת ישראל לאזרחיה וליהודים אחרים שאינם אזרחיה, אחריות ששלחה את החיילים הרחק מישראל להציל יהודים אחרים.
אומנם,הרבה מיתוסים נשברו מאז; הרבה פרות קדושות נשחטו. אולם ההדים של אותה פעולה, והנכונות של יהודים למסור את נפשם- כפשוטו- עבור יהודים אחרים- עדיין חקוקים בתודעת העולם.
ונשאלת השאלה- היכן מתחיל אותו קשר סמוי בין כל היהודים, קשר המאחד אותם- ירצו או לא, בברית גורל וברית יעוד? ובמילים אחרות- מתי הבנים של אברהם, יצחק, ויעקב, נקשרים בקשר המיוחד הזה? מתי המשפט "כל ישראל ערבים זה בזה", מקבל תוקף?
"וידבר משה והכהנים הלוים אל כל ישראל לאמר: הסכת ושמע ישראל היום הזה נהיית לעם לידוד אלהיך". רק בפתחה של ארץ ישראל- על סף הכניסה לארץ- אנו נקראים "עם". כל עוד הינו במדבר הינו "בני ישראל". אולם כשאנו זוכים להכנס פנימה -אנו במעמד אחר, מעמד של "עם". (אמנם פרעה קרא לנו "עם", "הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו", אולם זה היה בעיניו, לא בעיני ה') הדבר גם מסביר את השמחה הגדולה שנעשתה במעמד זה. מיד לאחר שבני ישראל עוברים את הירדן הם מצווים להקים מזבח, "וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלקיך" . זה השלב בו כל ישראל ערבים זה בזה, ערבות גלויה וערבות נסתרת. רק לאחר שיש ערבות כזאת יכולים לעמוד במעמד של קללה וברכה על הר גריזים והר עיבל. בפרשה הבאה נקרא "הנסתרות לה' אלקינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם". מהם הנסתרות והנגלות? הגמרא במסכת סנהדרין אומרת שהקב"ה לא ענש את ישראל על העבירות הנסתרות עד שעברו את הירדן. ומסביר רש"י ש"אחרי ששמעו את הברכות והקללות נעשו ערבים זה בזה, ואפילו לא ידע זה בעבירות שביד חבירו".
לנין הסביר פעם, באמירה אנטישמית אופינית, שהיהודים אינם אומה. הם כמו צוענים. הסיבה לכך, לפי לנין, היא שאין להם ארץ. הם מפוזרים בכל מקום. אומה- אינה יכולה להתקיים בלי קרקע לצמוח עליה. באופן פרדוקסלי- הוא צדק; אומה צריכה ארץ, וכפי שראינו שבני ישראל נקראים "עם" רק בכניסה לארץ. אולם הוא טעה בדבר אחד- יש לנו ארץ, גם, למצער, כשאנו לא עליה. והיא שייכת לכל יהודי באשר הוא בקצה העולם, כיוון שהוא חלק מעם ישראל- הוא שותף בארצו.
אולם לא רק הארץ מקשרת אותנו יחד. הגמרא בברכות דורשת את הפסוק שהזכרנו לפני כן- "היום הזה נהיית לעם"- על קבלת התורה. מכיוון שבאותו מעמד כתבו את התורה על האבנים הגדולות- כאילו קבלוה מחדש בכניסה לארץ. אולם, שואלת הגמרא, אנו יודעים שקבלת התורה ה"אמיתית" היתה 40 שנה לפני כן, אלא אומרת הגמרא שחביבה תורה על לומדיה בכל יום ויום, כיום שנתנה מהר סיני. בכל יום אנו לומדים את התורה, ומחדשים את הברית בין הקב"ה אלינו.
אם כן שני מרכיבים הופכים את העם להיות אחד- ושניהם באים לידי ביטוי במילים "היום הזה"- התורה והארץ.
לפעמים נראה שיש התנגשות. תורה היא ציר אחד וארץ היא ציר שני.
כביכול ישנם כאלו המחוברים דרך תורה, וכאלו דרך החיים המשותפים בארץ הזו. הדברים מתחדדים כמובן בזמן בחירות, זמן בו מדגישים את השונה והמקטב. אולם בל נשכח את החזון והאידיאל, ולפיו התורה יחד עם הארץ, הופכים אותנו לערבים זה לזה וזה בזה.