פרשת ניצבים- ברית חדשה מרצון
פרשת ניצבים- ברית חדשה מרצון
הפרשה נפתחת במעמד של ברית. כריתת ברית בין הקב"ה לבין עם ישראל ערב כניסתם לארץ.
דברים כט' ט אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי יְדוָד אֱ-לֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל. י טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ. יא לְעָבְרְךָ בִּבְרִית יְדוָד אֱ-לֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ אֲשֶׁר יְדוָד אֱ-לֹהֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם.
אולם זו איננה הפעם הראשונה בה נכרתת ברית עם עָם ישראל.
שמות כד' ז וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְדוָד נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. ח וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַדָּם וַיִּזְרֹק עַל הָעָם וַיֹּאמֶר הִנֵּה דַם הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת יְדוָד עִמָּכֶם עַל כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה.
והשאלה אותה אני מבקש לשאול, וממנה להגיע לתובנה חשובה, היא- מה החשיבות לכרות ברית נוספת. מהו ההבדל?
ב-23 באוגוסט 1973 התרחש שוד בנק בשטוקהולם שבשבדיה. ארבעה מעובדי הבנק הוחזקו כבני ערובה במשך חמישה ימים וחצי בכספת הבנק בגודל 3×12 מטר על ידי השודד (ששהה שם איתם). ראיונות עם בני הערובה לאחר השחרור, ומחקרים פסיכולוגיים על מקרים דומים גילו את התופעה של חטופים החשים הזדהות עם החוטף ופחד מהמחלצים. מאוחר יותר התופעה הזו קיבלה שם: תסמונת שטוקהולם.
תסמונת שטוקהולם מוכרת כתופעה שבה אדם המוחזק בכפייה בידי אדם אחר, מפתח אמפתיה והזדהות עם האידיאולוגיה והמעשים של האיש או האנשים המחזיקים זו.
הדבר יכול להתבטא לא רק במצבי שבי. גם במקום עבודה בו מנצלים אותנו ובמקום לצאת למלחמה אנו מזדהים עם המעביד המדכא. באופן פרדוכסאלי, דווקא מתוך הדיכוי נולדת הזדהות ונאמנות עיוורת.
התופעה מוכרת גם ביחסים שבין אישה מוכה לבעלה, כאשר האישה מזדהה עם ה"קושי" של בעלה לשלוט בתוקפנותו ומוכנה לסלוח לו שוב ושוב, ולהשאיר את העניינים בתוך המשפחה.
אם כן בעולם של תלות, מרות וכפיה, בהחלט ישנו מצב בו מי שכופים עליו מוכן להרבה דברים מתוך אותה הכפיה. אפילו לגלות סימפטיה.
ישנו מדרש חז"ל האומר שמעמד הר סיני היה מעמד של כפיה. "ויתיצבו בתחתית ההר, א"ר אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה עליהם הר כגיגית ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה - מוטב, ואם לאו - שם תהא קבורתכם." (שבת פח)
אבל רגע לפני כן אמרו נעשה ונשמע. ובגן לימדו אותנו שכל האומות לא רצו את התורה ועם ישראל כן רצה. אז מה הכוונה? מהי בדיוק הכפיה הזו, ומה שווה ברית הנעשית מתוך כפיה כזו?
את הכיוון לתשובה ראיתי בספרו של הרב שבתי סבתו, "ותישאני רוח".
הכפיה עליה מדובר אינה במובן של אקדח לרקה. הכוונה לכפיה כמו התופעות שדיברנו עליהן קודם, מעולם הנפש, מעולם הפסיכולוגיה. הקב"ה גואל את ישראל ממצרים. מכה את המצרים. מוליך את עם ישראל במדבר. דואג לכל צרכיהם. ואז הוא שואל אותם "האם תרצו לקבל תורה? האם תרצו לכרות ברית"? מישהו יכול להגיד לא? איך אפשר להגיד לא??
אז זהו באמת סוג של כפיה. כפיה מתוך תחושה של חובה, או של תלות, או של חולשה; אבל כפיה. או אפילו אהבה; אבל אהבה מהסוג התלותי, בגלל שדואגים לי ומחזיקים אותי.
בפרשה שלנו יש משהו אחר לגמרי. עם ישראל הולך במדבר 40 שנה. כבר עברו הרבה ביחד. כבר מבינים שיש כאן מחוייבות. שיש מחיר לכל דבר. זה קצת כמו זוג אחרי הרבה שנים ביחד; לא הזיקוקים של הפגישות הראשונות, אבל יש כאן עומק אחר.
וכאן, ערב הכניסה לארץ, צריך לכרות ברית מחדש. ברית של גדולים. ברית של מכירים. ברית של הבנה ושל ידיעה ושל רצון אמיתי, לא של בלבול. וזו הברית בפרשת ניצבים.
והאמת היא שתהיה עוד ברית אחת. רק לא נעים לנו להשתמש במושג הזה, בגלל הנוצרים; אבל תהיה ברית חדשה. כמו שאומר ירמיהו: (פרק לא)?ל הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם יְדוָד וְכָרַתִּי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֵּית יְהוּדָה בְּרִית חֲדָשָׁה. לא לֹא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת אֲבוֹתָם בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת בְּרִיתִי וְאָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָם נְאֻם יְדוָד. לב כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם נְאֻם יְדוָד נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל לִבָּם אֶכְתֲּבֶנָּה וְהָיִיתִי לָהֶם לֵא-לֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם.
וזה מה שיהיה בעתיד. ברית מתוך רצון חופשי לחלוטין, ללא כפיה, רק מתוך אהבה ורצון.
כמה חשוב לזכור את זה לפני ראש השנה, ומלכותו ברצון קבלו עליהם; אנחנו היום חיים בעידן ללא כפיה. לטוב ולרע. כל מי שיבוא לבית הכנסת בראש השנה, מתוך בחירה יבוא. כל אדם שישמע שופר בראש השנה או יצום ביום כפור לא יעשה זאת כי מישהו מכריח אותו, אלא כי הוא רוצה.
וזו בעיני התחלה של המימוש של הברית החדשה בין ישראל לקב"ה, ברית של אהבה.