פרשת וילך, שבת תשובה: על תפקיד ושליחות.
"עשיר אחד עמד בליל יום הכיפורים אחר התפילה להשלים תהילים בבית הכנסת. אמר לו הגאון ר' יוסף דב מבריסק: "חייל שברח מן הצבא לחוצה לארץ דינו במיתה. לא ברח לחוצה לארץ אלא ללגיון של אותו מלך עצמו, כגון שנשתלח לליגיון של רגלים וברח ללגיון של רוכבים או להיפך, דינו מה? אפשר הואיל והוא עובד את מלכו אינו חשוב בורח? או הואיל ואינו עובדו באותו לגיון שנשתלח לשם אף הוא קרוי בורח?"
עמד הגביר תמיה, מה מבקש הרב בדבריו.
חזר הרב ואמר: "אבל יש לי ראיה ברורה שאפילו כן אותו חייל קרוי בורח, שכל אחד חייב לעבוד את מלכו בלגיון שלו. אף כך חייב כל אחד ואחד מישראל לעבוד את מלכו של עולם עבודתו שהטילו עליו. העשיר מחוייב לעשות צדקה בערב יום הכיפורים ולהחזיר לעניים שאין בידם לשלם חובותיהם את המשכונות שמישכנו בידו, והעני שאין בידו לעשות צדקה צריך להרבות בתשובה ותפילה. לפיכך עניים דרכם לעמוד בליל יום הכיפורים בבית הכנסת לומר תהילים, והעשירים שהרבו לעשות צדקה וחסד הולכים לבתיהם לישון. ואתה ידידי, ברחת מן הלגיון שלך ובאת לעבוד את בוראך בעבודת העניים ובזה אמרת לצאת ידי חובה, אף אתה קרוי בורח, שכל איש מחוייב לעבוד את בוראו על מחנהו."
הסיפור הנ"ל מובא ב"ימים נוראים" לעגנון. מקורו בספר "שמן הטוב", והוא ללא ספק מעורר מחשבה רבה. צריך כתפיים רחבות מאוד לשלוח אדם, שכל מבוקשו לומר תהילים בבית הכנסת בליל יום הכפורים, לישון בביתו. לר' יוסף בר אכן היו כתפיים כאלו, והוא לא היסס לומר את אשר על ליבו: אתה נמצא במקום לא לך, התפקיד שלך אחר, השליחות שלך אחרת. בתור עשיר עבודת יום הכפורים שלך אינה לומר תהילים, אלא להשתמש במשאבים שהקב"ה חנן אותך כדי לעזור לדלים, לפרוע משכונות וכולי. אין זה אומר שאינו יכול גם לומר תהילים; אולם ככל הנראה העשיר הנ"ל "ערק" מתפקידו, לפי ר' יוסף דב; עבר מחיל רגלים לחיל הפרשים, מבלי שהיה אמור לעשות זאת, ובכך מעל בשליחותו.
מלמד אותנו ה"שפת אמת", (שבת תשובה תרנ"א): "כי הנה עיקר התשובה הוא לתקן השליחות שנשתלח האדם לעולם הזה... והקב"ה נתן בכל איש ישראל דברים שצריך להוציאם בעולם מכח אל הפועל לעשות בהם פירות, ואז ישוב בשליחותו לפניו יתברך".
תשובה, במובנה העמוק, אינה רק תיקון של עבירה מסויימת או חטא ספציפי, אלא שיבה אל התפקיד המקורי, אל אותה השליחות, שלשמה נשלחתי לעולם הזה. הנחת היסוד היא שלכל אדם תפקיד משלו, שליחות יחודית לו, ואותה הוא אמור לבצע. אם הוא עושה שליחות של מישהו אחר, כמו אותו עשיר מהסיפור לעיל, הוא פשוט לא ביצע את המשימה שלו עצמו. ה"עמדה" שלו ננטשה, והוא אפילו לא מודע לזה, כי הוא בטוח שבכך שהוא עושה דברים רבים וטובים אחרים, הוא ממלא את יעודו, ולא כך הדבר.
ימים אלו שבין כסה לעשור הנם הזדמנות טובה לחדד את הנקודה הזו, ולשאול את עצמנו: האמנם אנחנו ממלאים את התפקיד שלשמו הושמנו בזה העולם?
שבת שלום.