האזינו והשירה
שירת האזינו, אותה נקרא בע"ה השבת, מקפלת בתוכה- כך על פי הרמב"ן- את כל מהלך ההסטוריה של עם ישראל, מראשית עד אחרית. כל מה שהובטח- אכן קרה, ומה שלא קרה- יקרה בעתיד:
"ואלו היתה השירה הזאת מכתב אחד מן החוזים בכוכבים שהגיד מראשית אחרית כן, היה ראוי להאמין בה מפני שנתקיימו כל דבריה עד הנה לא נפל דבר אחד, ואף כי אנחנו נאמין ונצפה בכל לב לדברי האלהים מפי נביאו הנאמן בכל ביתו, אשר לא היה לפניו ואחריו כמוהו, עליו השלום".
אולם מדבר אחד לא משתחררים- נבואה זו הנה שירה, ושירה זו (כמעט) וחותמת את כתיבת התורה כולה. זאת ועוד; בפרשת וילך קראנו על הציווי "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם". לפי חלק מההסברים לא רק שירת האזינו הנה "שירה", אלא התורה כולה נקראת "שירה", ומכאן המצווה לכתוב ספר תורה, המצווה האחרונה שבתורה.
הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, מי שהיה רבה הראשי של ישראל, מסביר בטוב טעם מדוע התורה נקראת דווקא שירה. בכל תחום ודיסציפלינה, ענייני המקצוע מרתקים ומעניינים בדרך כלל את מי ש"מבין", את מי שמתמצא בתחום. לעומת זאת מוסיקה, שירה, אינם מיועדים רק למוסיקאים: כל אחד יכול להנות ממנה, גם אם הוא אינו מקצוען. (אמנם ברור שמוסיקאי יכול להעריך- וממילא גם להנות- יותר ממי שאינו מוסיקאי, ועדיין מנגינה עריבה לאוזן תשמח רבים גם אם לא ממש "יבינו" אותה.)
התורה נקראת שירה, מסביר הרב הרצוג, בדומה לעיקרון הזה. היא אינה מיועדת רק ללמדנים, רק לברי אוריין; מצוות תלמוד תורה שייכת לכל עם ישראל. כולם מצווים ללמוד וללמד, לשמור ולעשות, ולהגות בדברי תלמוד התורה יומם ולילה. התורה מנעימה לכל לומדיה; כדברי אור החיים המפורסמים (דברים כ"ו, יא:) "גם ירמוז במאמר "בכל הטוב" אל התורה, כאומרם ז"ל (ברכות ה, א) "ואין טוב אלא תורה", שאם היו בני אדם מרגישין במתיקות ועריבות טוב התורה היו משתגעים ומתלהטים אחריה ולא יחשב בעיניהם מלא עולם כסף וזהב למאומה כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם".
אם אנו לא מרגישים כך, אולי לא למדנו מהאדם המתאים, או את הנושא המתאים לנו?
בעידן בו ניתן למצוא מגוון עצום של שיעורי תורה בכל שפה, רמה וסגנון; בין בבתי כנסיות ובתי מדרשות, ובין ברשת המלאה שיעורי תורה ודברי תורה מכל סוג ומין, כל שנשאר הוא לחפש את השירה המתאימה לכל אחד ואחת, לשמוע- ולהתלהט.