דבר תורה לפרשת שלח

בס"ד

בענין הסמיכות של פרשת המרגלים לפרשת מרים ראיתי בספר 'אזניים לתורה' פירוש מדהים. ואציע אותו לפניכם.

כידוע, חז"ל שבחו את הנשים שבאותו דור שהיו צדקניות, ובזכותן נגאלו ישראל ממצרים. אנו רואים שלא פרקו נזמיהן בחטא העגל, והיו תמיד מסורות לתורת ה' ולעבדו משה.

ובכל מרידה שהיתה היו הנשים מצדדות במשה. עד כדי כך שהגמרא במסכת מועד קטן יח: אומרת על הפסוק בתהילים 'ויקנאו למשה במחנה' – "מלמד שכל אחד קינא לאשתו ממשה" חלילה שנחשוב שהיתה מצד משה סיבה לקינוי הזה.  אלא שכל אחד ואחד, כשרצה למרוד במשה, והיה אומר לאשתו משהו כנגד משה, היתה אומרת לו רק דברי הערצה על משה ומונעת ממנו לבקר את משה, עד כדי כך שהיו חושבים שיש משהו בין משה לבין אשתו. לכן כל המרידות עד עכשו, היו רק בעניני אוכל, שהבעלים חשבו שזה גם לטובת הנשים. ואין בדבר מרידה בהנהגת משה.

אבל כל ההערצה הגדולה למשה ירדה כאשר מרים דברה במשה, שאינו מתנהג כדרך כל הארץ עם אשתו, ואמרה, 'אוי לנשותיהם של הזקנים שגם הן תישארנה עגונות צרורות כצפורה. ובזה הסכימו הנשים, וכתוצאה מכך פחתה הערצתם המלאה למשה, ועל כן לא מנעו מבעליהם לדרוש את שילוח המרגלים, כי אפשר לבקר את משה. ואף שאמרו חז"ל שהנשים שבאותו דור לא מאסו את ארץ חמדה, שהרי בנות צלפחד רצו חלק בארץ. אבל כבר לא מנעו מבעליהם 'לבכות בלילה ההוא את הבכיה לדורות. שרק בדורנו אנו בשלבי הגאולה ממה שנמשך ממנה, שנזכה לגאולה השלמה בב"א.