דרשה לפרשות בהר ובחוקותי (תשפ"ו)

בפרשת בחוקותי אנו קוראים את התוכחה (ויקרא כו, יד-מו) – רשימת סדרת הקללות שיגיעו לישראל אם לא ישמרו את מצוות התורה. בספר דברים, בפרשת כי תבוא, יש עוד תוכחה (דברים כח, טו-סט). רש"י בפירושו לפרשת ניצבים (על דברים כט, יב) אומר, כאלו כלאחר יד, שבתוכחה שבפרשת בחוקותי יש ארבעים ותשע קללות, ובתוכחה שבפרשת כי תבוא יש תשעים ושמונה קללות. ויש לשאול: למה הקללות שבפרשת כי תבוא הן בדיוק פי שתיים מאלה שבפרשת בחוקותי?

חשבתי שאולי אפשר לענות לשאלה זו על פי מה שכותב הרמב"ן בפירושו לפרשתנו (על ויקרא כו, טז): שהתוכחה שבפרשת בחוקותי רומזת לחורבן בית ראשון ולגלות בבל שבאה בעקבותיו, ואלו התוכחה שבפרשת כי תבוא רומזת לחורבן בית שני ולגלות הארוכה שבאה בעקבותיו. ראיה אחת שהרמב"ן מביא לכך היא שבתוכחת בחוקותי מזכירים את החטא של עבודה זרה – "והשמדתי את במותיכם והכרתי את חמניכם" (פסוק ל). וידוע שהחטא של עבודה זרה היה נפוץ בימי בית-המקדש הראשון אבל לא בימי בית-המקדש השני. הרמב"ן גם מצטט את הגמרא במסכת יומא (דף ט, עמ' ב): "בית שני . . . מפני מה נחרב? מפני שנאת חינם שהיתה ביניהם".

ההצעה שלי היא שאפשר להסביר למה הקללות שבפרשת כי תבוא הן פי שתיים מהקללות שבפרשת בחוקותי כדלהלן: הקללות שבפרשת בחוקותי באות על החטא של עבודה זרה, ואלו הקללות שבפרשת כי תבוא באות על החטא של שנאת חינם. החטא של עבודה זרה הוא בין אדם למקום, והחטא של שנאת חינם הוא בין אדם לחברו, וכל חטא בין אדם לחברו הוא חטא כפול – עבירה על מצוות הקב"ה וגם פגיעה בזולת. ומפני שהחטא שהוביל לחורבן בית שני היה חטא כפול ביחס לחטא שהוביל לחורבן בית ראשון, לכן התוכחה הרומזת לחורבן בית שני היא כפולה ביחס לתוכחה הרומזת לחורבן בית ראשון.

העניין הזה, שחטא בין אדם לחברו הוא חטא כפול, מוצא הד בהלכות תשובה: יום הכפורים מכפר על עבירות שבין אדם למקום, אבל עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חברו. ויש עוד קצת הד לעניין הזה בימי ספירת העומר, שאנו נוהגים בהם קצת אבלות על שמתו תלמידי רבי עקיבא בימים אלה מפני שלא נהגו כבוד זה בזה (עבירה בין אדם לחברו).

נקווה שנוכל לקיים גם את המצוות בין אדם למקום וגם את המצוות בין אדם לחברו, ונזכה ונחיה ונירש טובה וברכה לשני ימות המשיח ולחיי העולם הבא.