דרשה לפרשת אמור (תשפ"ו)

 

בסוף פרשת אמור אנו קוראים את הסיפור של "המקלל". בן אשה ישראלית ואיש מצרי קילל את ה' והתחייב עבור זה מיתת סקילה. לפי חז"ל בתורת כהנים (ספרא פרשת אמור יד, א) ולפי דעה אחת ברש"י, יש לסיפור הזה רקע המשתרע עד ימי שעבוד מצרים.

בספר שמות (ב, יא-יב) מסופר שמשה, בעודו בבית פרעה, יצא אל אחיו העברים וראה איש מצרי מכה איש עברי. משה הרג את המצרי ובזה הציל את העברי. ולפי חז"ל, גם לסיפור הזה יש רקע (ראה פירוש רש"י שם): לאיש העברי שהוכה היתה אישה בשם שלומית בת דברי. והמצרי הזה נתן עיניו בשלומית. וכאשר המצרי ראה שבעלה של שלומית חשד בדבר, המצרי הוציא אותו מביתו והכה אותו עוד ועוד. ואז משה הרג את המצרי.

לשלומית נולד בן מן המצרי ההוא. והבן הזה נצמד לבני ישראל כאשר יצאו ממצרים, ורצה לשכון בתוך מחנה שבט דן, שזה השבט של אמו. ואיש משבט דן התנגד וטען שרק מי שאביו משבט דן רשאי לשכון בתוך מחנה דן, ואילו אביו של בן שלומית היה מצרי. באו לבית דין של משה רבינו, ושם נפסק הדין נגד בן המצרי. אז עמד בן המצרי וקילל את ה'.

על פי הרקע הזה, קצת מובן שבן המצרי יכעס על ה', שהרי לפי תורת ה' אין לו מקום במחנה ישראל, למרות שאמו היא ישראלית. מובן מאליו שאסור לקלל את ה'. אבל בכל זאת, אפשר להסביר – אבל לא להצדיק – את הרגשות של המקלל.

ובימינו אנו יש אנשים שקורות חייהם מביאות אותם לשאול מתוך כאב, "למה ה' עשה לי ככה?" אבל בימינו בדרך כלל אנשים כאלה עלולים לומר "אין א-לוקים" (חס ושלום), ולא לקלל את ה'. ונשאלת השאלה: למה יש היום נטיה לכפור במציאות ה' מתוך סבל, ואילו בימי משה רבינו הנטיה של הסובל היתה לקלל?

ואולי ההסבר הוא שבימי משה, בני ישראל ראו את ה' (כביכול) עין בעין – זאת אומרת שראו נסים גלויים ושמעו את קול ה' בהר סיני – ולכן היה אי אפשר להם לכפור במציאות ה'. אבל עדיין היה אפשר להם להיות בספק בנוגע למידות ה', האם הוא באמת טוב ומטיב. בניגוד לזה, אנחנו היום קבלנו במסורת שה' הוא טוב ומטיב באופן מושלם. אבל לא זכינו לראות נסים כל כך גלויים שיהיה אי אפשר להטיל ספק במציאותו. ולכן בזמן הזה  בעת מצוקה יש אנשים ששוללים את המסורת וכופרים במציאות ה', וכאילו אומרים: אם אין א-ל טוב ומטיב, אזי אין א-ל.

עלינו לנסות לראות את הנסים שה' עושה לנו תמיד ולהכיר שהם נסים באמת ושהם עדות לקיום הבורא ולהשגחתו. גם יש לנו לזכור תמיד שכל מה שה' עושה הוא לטובה, ולא נבוא (חס ושלום) לא לכפור ולא לקלל.