דרשה לפרשת תזריע-מצורע (תשפ"ו)

שתי הפרשיות תזריע ומצורע עוסקות לרוב בנגע צרעת. חז"ל אמרו שצרעת היא תופעה חיצונית – בעור האדם או בבגדו או בביתו – המעידה על פגם פנימי, פגם במדותיו של האדם. לפי פירוש הכלי-יקר, 'נגע' הוא שם לפגם הנפשי הפנימי, ואילו 'צרעת' הוא שם לתופעה החיצונית הפיזית. לכן הביטוי בתורה (ויקרא יג, מה) "והצרוע אשר בו הנגע" אינו כפל לשון, אלא הוא תיאור של אדם שיש לו פגם בעורו המעיד על פגם בנפשו.

יש קשר מיוחד בין צרעת ללשון הרע. לדוגמא, מרים לקתה בצרעת מפני שדיברה לשון הרע על אחיה משה (במדבר פרק יב). גם משה קיבל צרעת בידו לרגע (שמות ד, ו), ורש"י פירש שם שזה היה מפני שהוא דיבר לשון הרע על בני ישראל באמרו "והן לא יאמינו לי" (שם פסוק א).

וחשבתי שיש להבין את הקשר הזה בשני אופנים: ראשון, שהמדבר לשון הרע עלול לומר "אני לא פגעתי לא בגופו ולא בממונו  של שום אדם, ולכן אני חף מפשע". ופריחת צרעת בעורו של בעל לשון הרע מוכיח לו שלדיבור שלו יש השלכות גם בעולם הפיזי.

שנית, הצרוע הוא טמא, וגם דינו שצריך לשבת בדד מחוץ למחנה (ויקרא יג, מו). אבל סימני צרעת לא מספיקים כדי לטמא אותו. הוא אינו טמא, וגם אינו צריך לשבת מחוץ למחנה, עד שכהן מכריז עליו שהוא טמא בטומאת צרעת. ויש גם נסיבות שבהן הכהן ממתין מלבדוק את הצרוע, כגון כאשר הוא חתן בתוך שבעת ימי המשתה שלו, וכן ביום טוב וחול המועד. (ראה ויקרא יג, יד ופירוש רש"י שם.) ובינתיים הצרוע הוא בסדר (פחות או יותר), עד שהכהן בודק אותו ומכריז עליו טומאה. גם מזה יש ללמוד שלדיבור יש השלכות משמעותיות.

גם מתאים שמי שקובע טומאת צרעת הוא דוקא כהן, מזרע אהרון. שאהרון היה "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" (פרקי אבות, א, יב). והמספר לשון הרע מראה מדות הפוכות מאלה, שהוא מביא ריב ושנאה במקום שלום ואהבה.

בזמננו אין הקב"ה מביא את הפגמים הפנימיים שלנו לחוץ על ידי צרעת. ואנחנו צריכים להשגיח על עצמינו, להתרחק מלשון הרע, ובדרך כלל לשפר את המדות שלנו, ונקווה שבזה נזכה לגאולה שלימה במהרה בימינו, ושהקב"ה יחזור להשגיח עלינו באופן ישיר וברור כימי קדם.