דרשה לפרשת ויקרא:

פרשת ויקרא עוסקת בקרבנות. פעמים רבות בפרשה מוזכר לגבי הקרבנות "אשה ריח ניחוח לה'". רש"י מפרש את "ניחוח" כך: "נחת רוח לפניי, שאמרתי ונעשה רצוני". לפי פירושו נראה שחלק נכבד מערך הקרבת קרבנות הוא שאנו עושים את רצון ה', ומזה מפיק ה' נחת רוח.

לפי פירוש זה, מי שעובר על ציווי ה', או פועל נגד רצון ה' כדי להקריב קרבן לה' – יצא שכרו בהפסדו. שהרי טעם הקרבת הקרבן הוא שבעצם הקרבה זו אנו עושים את רצון ה'. ולכן, לפעול נגד רצון ה' כדי לעשות רצון ה' בהקרבת קרבן – זו כעין סתירה מניה וביה. במילים אחרות, מי שמקריב קרבן בנסיבות שבהן ה' ציווה לא להקריב – אין להקרבה זו שום תועלת, שהרי הקרבה זו היא נגד רצונו, ואין בזה נחת רוח לה'.

מנקודת המבט הזאת, אפשר להבין את החטא של נדב ואביהוא (בפרשת שמיני). שהרי הם פעלו נגד רצון ה', בכוונה להקריב קטורת לפני ה'. וכיוון שערך הקטרת קטורת תלוי מהותית בעשיית רצון ה', אז יוצא שהפרו את רצונו מתוך כוונה לעשות את רצונו.

הגישה הזאת לקרבנות מוסיפה משמעות מיוחדת לפסוקים בספר שמואל שקראנו בהפטרת פרשת זכור. ה' ציווה את שאול להשמיד את עמלק "מאיש עד אישה, מעולל ועד יונק, משור ועד שה, מגמל ועד חמור". שאול אכן נלחם בעמלק והשמיד אותם, אך לא הרג את אגג מלך עמלק, וגם חמל על מיטב הצאן והבקר של עמלק. שמואל הוכיח את שאול על שלא המית את כל הצאן והבקר של עמלק. שאול ענה שכוונתו היתה "למען זבוח לה' א-לוקיך". ואז השיב לו שמואל: "החפץ לה' בעולות וזבחים כשמוע בקול ה'? הנה שמוע מזבח טוב, להקשיב מחלב אילים". אם רואים את הקרבת קרבנות כעשיית רצון ה', אז דברי שמואל מובנים. מה ששאול אמר לו הוא כעין סתירה פנימית – הוא פעל נגד רצון ה' כדי לעשות את רצון ה', ואין לה' נחת רוח ממעשה כזה.

ויהי רצון מלפני אבינו שבשמים שנעשה הטוב והישר בעיני ה', עד שיוכל ה' לומר עלינו: "נחת רוח לפניי, שאמרתי ונעשה רצוני".