פרשת בא

הקב"ה אומר למשה לצוות את עם ישראל להקדיש את הבכורות. אך משה אינו מצווה מיד על הקדשת הבכורות, אלא מתחיל לדבר על חג הפסח והמצות.

ניתן להבין את מצוות הקדשת הבכורות כתביעה של אל קנא ונוקם שדורש קרבן אדם. וגם אם הבן נפדה, אנו עשויים לפרש את המהות באופן שאינו נכון.

לכן משה אינו מצווה את בני ישראל על פדיון הבכורות מיד, אלא מספק הקשר: מתוך יציאת מצרים, מתוך האביב של עם ישראל, החסדים והנפלאות שזכינו בהם ביציאת מצרים, מהמקום הזה אך מתבקש הוא שנקדיש את הבכורות. מהזכרון שאנו "בני בכורי ישראל", הרצון להקדיש את הבכורות נובע מתוכנו.

עבודת ה' שלנו אינה נעשית כעול המוטל עלינו שאנו מבקשים להתנער ממנו, אלא להיפך: מתוך רצון להכיר טובה וליצור קשר עם מי שבחר בנו מכל העמים.