אדם יסודו מעפר וסופו לעפר – אך מה יביא בנפשו?

בקהילות אשכנז ובחלק מקהילות ספרד אומרים בתפילות הימים הנוראים את הפיוט 'ונתנה תוקף'.  הפיוט מתאר את הדין אצל הקב"ה: 'בראש השנה יכתבון וביום צום כיפור יחתמון, מי יחיה...'. בסופו פונה המתפלל אל ה' באמירה 'כי לא תחפוץ במות המת כי אם בשובו מדרכו וחיה'. פנייה זו מופנית גם אלינו פנימה לשוב בתשובה: 'ועד יום מותו תחכה לו, אם ישוב מיד תקבלו'.

ואז מכריזים אנו: 'אמת, כי אתה הוא יוצרם ויודע יצרם כי הם בשר ודם'. ראשיתה של התשובה היא ההכרה ביוצר העולם ובהשגחתו עלינו. ואף אנו יודעים את יצרנו, ואת תפקיד היצר הטוב לכוון את שאר היצרים. עובדת היותנו בשר ודם מול הבורא מביאה אותנו להכרה באפסות האדם:

אָדָם יְסוֹדוֹ מֵעָפָר וְסוֹפוֹ לֶעָפָר.

בְּנַפְשׁוֹ יָבִיא לַחְמוֹ.

מָשׁוּל כְּחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר, כְּחָצִיר יָבֵשׁ, וּכְצִיץ נוֹבֵל,

כְּצֵל עוֹבֵר, וּכְעָנָן כָּלָה, וּכְרוּחַ נוֹשָׁבֶת, וּכְאָבָק פּוֹרֵחַ,

וְכַחֲלוֹם יָעוּף.

וְאַתָּה הוּא מֶלֶךְ אֵ-ל חַי וְקַיָּם.

לאחר חטא אדם הראשון נאמר לו "כי עפר אתה, ואל עפר תשוב". ובמשך חייו 'בזעת אפך תאכל לחם'. בכך נמשל האדם לדברים הנוצרים מן העפר ושבים אל העפר.

כלי החרס נוצר מהחמר ומקבל צורה ותוכן. בימי תפארתו כלי הוא לצורך חשוב, אך בעת שנשבר, שוב מושלך הוא ללא צורך.

"תדשא הארץ דשא עשב..." השדות מוריקים, ויש מרעה לבהמות, אך בימי היובש נותר חציר יבש, אט אט מתפורר ושב אל האדמה.

העצים מוציאים פרח, ויצץ ציץ. כאשר מהציץ נוצר פרי, הציץ הנשאר קמל ונובל, זיכרון לפריחה יפה שהייתה ואיננה.

מדימויים אלו עובר הפייטן לדימויים עוד יותר ערטילאיים של האדם: צל עובר, ענן כלה, רוח נושבת ואבק פורח והחלום. אלו דברים חולפים שכמעט אין בהם ממש.

בכך מובלטת אפסותו של האדם מול הא-לוקים שהוא מלך א-ל חי וקיים!

ואומנם ימינו כצל עובר, אך השאלה מה נביא בנפשנו אשר נפח הא-לוקים בקרבנו?

אם לא נשקיע עצמנו רק בדאגה ללחם, אלא נדע לחלום ולשאוף לחיים רוחניים המבטאים את צלם א-לוקים שבתוכנו, הרי אז יתהפך הכל לטובה!

הרוח הנושבת מפיצה אבק פרחים וזרעים, ועליהם הענן מכלה את מימיו,  הארץ צומחת ומתמלאת בעשב וישוב הציץ ויוציא פירות, והשיקו היקבים תירוש ויצהר הממלאים שוב את הכדים.  גם אנו נפריח את עצמנו, ורוח אלוקים שבתוכנו תשפיע על סביבתנו – לתקן עולם במלכות ש-די!  ואז 'בצלו חמדתי וישבתי' – נזכה לאחר יום הכיפורים לישב בצל הסוכה המרמזת על ישיבה בצל השכינה.