דבר תורה לפרשת עקב

הוּא הֵטִיב, הוּא מֵטִיב, הוּא יֵיטִיב לָנוּ –

בתחילת פרשתנו התורה מתארת את הטוב לו יזכו בבואם לארץ, בשכר קיום המצוות והליכה בדרך ה' – 'עקב תשמעון...". התורה גם מעודדת את העם ומזהירה אותו לא לפחד מריבוי האויבים הקמים עליהם: 'כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי אֵיכָה אוּכַל לְהוֹרִישָׁם. לֹא תִירָא מֵהֶם! ...' הקב"ה יסייע במלחמה גם אם זו תיקח זמן רב, שאף זה חסד הוא שלא תרבה עליך חיית השדה.

חובתו של האדם, להוקיר טובה למי שהיטיב עמו, ובוודאי לקב"ה שעושה עמנו את הניסים הגדולים. וכך ממשיכה הפרשה:

כִּי ה' אֱ-לֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה, אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן, אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ. אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם, לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ, אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת. וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ.

יש לנו ארץ נהדרת, ועלינו להודות על כך לה'! חז"ל קיבלו במסורת שהפסוק האחרון כאן הוא מצוות עשה, לברך את ה' לאחר אכילת לחם. הברכה אינה רק על הצורך הבסיסי של האדם באוכל, כפי שמבוטא בברכה הראשונה בברכת המזון – ברכת 'הזן את הכל', אלא מחויבים אנו להבין כי קיומנו הוא בעל משמעות, ועלינו לציין בברכה גם את הטובה בכך שקיבלנו את הארץ בה נוכל לקיים את המצוות כולם, את הברית החתומה בבשרנו, ברית בינינו לבין ה', וגם נודה על התורה שקיבלנו, כל זאת בברכה השנייה בברכת המזון - 'על הארץ ועל המזון' , ומיד אחר כך אנו מבקשים בברכה השלישית את בנין ירושלים, ואת שיבת מלכות בית דוד. אנו מייחלים לכך ששוב יחזור המקדש ויהיה מרכז רוחני ואור לגויים!

בהמשך הפסוקים מעלה התורה חשש שאחר הניצחון, ישכח עם ישראל את ה':

פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טוֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ... וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ ... וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה..

שכחת ה' והשאננות מסוכנת לעם ישראל, לא רק בכניסתם לארץ, אלא גם לאורך ההיסטוריה.

הגמרא מספרת על בר כוכבא, שבמהלך המרד אמר: 'ריבוניה דעלמא, לא תסעוד ולא תכסוף (רבונו של עולם, אל תעזור ואל תביישנו), הלא אתה א-להים זנחתנו ולא תצא בצבאותינו.' דבריו אלו הובילו למפלה הגדולה של מרד בר כוכבא וחורבן ביתר, אסון נורא, עם הרוגים רבים, ואיבוד התקווה לחזרת השלטון היהודי בארץ ישראל. שבע שנים לא נתן אדריאנוס לקבור את הרוגי ביתר, אך לאחר שמת, בט"ו באב ניתנו הרוגי ביתר לקבורה. זה האירוע ההיסטורי האחרון שבגללו אנו מציינים את ט"ו באב כיום שמחה. על אותו אירוע גם נתקנה הברכה הרביעית בברכת המזון 'הטוב והמטיב': הטוב - שלא הסריחו ההרוגים, והמטיב – שניתנו לקבורה!

ט"ו באב הוא העת בו חומו של הקיץ מתחיל להיחלש, ואף חמתו של ה' בחורבן מתחלפת בתחילתה של נחמה. כך גם ביום זה תמו למות מתי מדבר, ודור הבנים שמחו לקראת כניסתם לארץ. כל אלו שמחות מהולות בעצב, השמחה על ראיית האור מתוך החושך, ועל התקווה הנובעת מכך.

השבוע למחרת ט"ו באב נתבשרנו על חילוץ שש גופות מהחטופים בעזה והבאתם לקבר ישראל. והרגשות מעורבים בין הצער על ההרוגים והשמחה על הבאתם לקבורה.

וכך כתב רבי יחיאל מיכל הלוי אפשטיין זצ"ל בספרו ערוך השולחן על ברכת הטוב והמיטיב:

להורות לנו שאפילו בשעת כעסו של הקדוש ברוך הוא עלינו, עושה עמנו נסים ונפלאות, דאין לך נסים גדולים מאלו הרוגי ביתר שהיו מונחים רבות בשנים על פני הארץ ולא הסריחו ואח"כ ניתנו לקבורה. וזהו סימן שהקב"ה לא יעזוב אותנו לעולם.

הראי"ה קוק זצ"ל ראה בעובדה שהגופות של הרוגי ביתר שלא נרקבו ולא הסריחו, סמליות לעם ישראל, 'כי לא תשיג יד הגלות וההריסה היותר נוראה, לבטל צורתנו העצמית.' זהו הטוב. וזה שניתנו לקבורה, הוא רואה בכך סימן שעם ישראל ישוב להיטיב לעולם כולו.

ועל כך נברך:

הוּא הֵטִיב, הוּא מֵטִיב, הוּא יֵיטִיב לָנוּ, הוּא גְמָלָנוּ, הוּא גוֹמְלֵנוּ, הוּא יִגְמְלֵנוּ לָעַד לְחֵן וּלְחֶסֶד וּלְרַחֲמִים...