בפרשתינו מוזכרים קרבנות ראש חודש, וביניהם: "וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת לה' [...]" (כח, טו).

רש"י נותן שני ביאורים לביטוי העלום. הראשון, מבאר את הביטוי כמתייחס לידיעת ה': "כל שעירי המוספין באין לכפר על טומאת מקדש וקדשיו [...] נאמר בו: לה' –ללמד שמכפר על שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף, שאין מכיר בחטא אלא הקב"ה בלבד [...]".

כלומר, האדם מביא את הקרבן על מקרים שבהם ללא ידיעתו (אך כן בידיעת ה'), עבר על עניינים של טומאת המקדש וקדשיו.

אך רש"י מציע ביאור נוסף, המסביר שהקורבן מכפר על מעשיו של הקב"ה: ומדרשו באגדה: אמר הקב"ה: הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח (בבלי שבועות ט ע"א).

כאן, התייחס רש"י למדרש המפורסם על הירח שמוחה: "רבש"ע, אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד"? ולתשובתו של הקב"ה: "לכי ומעטי את עצמך!". על מחאת הירח בצדק טענתו משיב הקב"ה: "הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח."

פירושו של רש"י מעלה תהיות: הכיצד? הקב"ה חטא בכך שגרם לירח להתמעט? אך הוא גם זה שברא אותו! ואם זה חטא, מדוע על עם ישראל לכפר על חטאו?!

רש"ר הירש התייחס בתשובתו לייחודיות האדם שנברא משילוב של 'גוף' 'ונפש', שילוב שבעטיו נמשך האדם אחר החטא, אך בו זמנית, שואף לטוב. האדם מתנהל בעולם מתוך מתח קיומי מתמיד, שבו, כך אנו מקווים, ייטיב לבחור, וימלא את ייעודו האנושי כשותף לבורא בתיקון עולם. אך מה קורה, שואל רש"ר הירש, כאשר האדם חוטא, ומתרחק מייעודו?

רש"ר הירש רואה במחזוריות ההתחדשות של הלבנה בבואה של עצמנו, בני האדם. כמו שהלבנה מתחדשת, ועוברת ממצב של חוסר וחושך למצב של אור, כך גם אנו יכולים להתחדש: "שגם החוטא עודנו 'לה''⁠, ולא עוד אלא אפילו החטאת היא 'לה'; שכן "חטאת" היא היכולת לחטוא, הצורך בכפרה, והאפשרות להתכפר ולהתרומם מתהומות החטא". תעית? נפלת? אל ייפול לב האדם. כמו הירח המתחדש בכל חודש, כך גם האדם, יכול לקום, להתנער מהלכלוך ולהתחיל מחדש.

רש"ר הירש עומד על הבעייתיות של השגרה שעשויה לגרום לתרדמה רוחנית ולנפילות. כדי להילחם בתרדמת זו קבע הקב"ה שבתות ומועדים שתפקידם לעורר אותנו מבחינה רוחנית. גם ראש חודש משמש כתאריך ניעור כזה, ואנו מביאים בו חטאת על "טומאת המקדש שאין בה ידיעה". התרחקת? לא שמת לב למצב הרוחני שלך? יש כאן קרבן שמטרתו להעיר אותך ולהחזיר אותך למסלול."

 רש"ר הירש מסב את תשומת ליבנו לכך שבמדרש הקב"ה לא המעיט בעצמו את הירח, אלא קרא לירח להשתנות, לעבור למצב אקטיבי: "לכי ומעטי את עצמך!". מחד, נראה לנו שהירח המתמעט בגודלו במהלך החודש איבד מחשיבותו, אך למעשה, הירח זכה בתכונה שאין לשמש, והיא תנועתיות, ובה טמונה עוצמת ההתפתחות וההתקדמות. לכל אורך החודש גודלו של הירח משתנה. יש זמנים של חושך, ויש זמנים של אור, ומי שבוחן את הירח רק בסוף החודש, יגיע למסקנות מוטעות. אבל מי שילמד את סוד ההתחדשות, יאזור כח בימי החושך, להתחדשות ולימי האור.

תנועתיות זו היא אולי מהלך נדרש והכרחי בטבע, אבל בכל זאת, הירח קופח. וכאן, אומר רבינו בחיי, מלמד אותנו הקב"ה שיעור גדול במוסריות. גם מלך, אם פגע בכבוד המשרת, ואפילו לצורך, צריך להיות רגיש, להבין את הכאב, ולבקש סליחה.

שנזכה כולנו להשתמש בעתות החושך כמנוע לטוב,

שבת שלום