בפרשתינו אנו עדים לניסיונו של בלק מלך מואב להביא להכנעת עם ישראל. לאחר שהתמוטטות הממלכות הגדולות של סיחון ועוג הבהירה לו שאין סיכוי לנצח את העם בצורה טבעית, במלחמה, הוא פנה לבלעם הקוסם ובקשו להשתמש בכוחות על טבעיים כדי להכניע את ישראל.

במערכה זו היו שני סיבובים. בסיבוב הראשון השתמשו בלק ובלעם בטקטיקה כפולה: ניסיון לנתב את כוחו של האל בעזרת שוחד (קורבנות), ולכוון על "הקצה".

בסיבוב השני, שהתרחש בשיטים, התמקד בלעם בחבלה במערכת היחסים בין עם ישראל לקב"ה. כאן, נתמקד רק בסיבוב הראשון של המערכה.

לגבי הטקטיקה הראשונה, ניסיון השוחד בעזרת קורבנות,  ידוע שהקב"ה לא עובד אצל בלעם, וכפי שהוא הבהיר לו ערב יציאתו למואב: וְאַךְ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה. (במ' כב, כב).

ומה לגבי הטקטיקה השנייה, טקטיקת הקצה? כאשר ניסיון ראשון של קללה מ"במות בעל" לא צלח, בלק ביקש להראות לבלעם רק את קצה העם, ולא את כולו: "[...] (לך) [לְכָה] נָּא אִתִּי אֶל מָקוֹם אַחֵר אֲשֶׁר תִּרְאֶנּוּ מִשָּׁם אֶפֶס קָצֵהוּ תִרְאֶה וְכֻלּוֹ לֹא תִרְאֶה וְקׇבְנוֹ לִי מִשָּׁם" (במ' כג, יג). מדוע?

טקטיקת הקצה מבוססת על ההבנה שלפעמים כוחו של הסך גדול מכוחם של החלקים. כלומר, אפשר לתאר כיתה כטובה, גם אם יש בה תלמידים חלשים, ואפשר לתאר אדם כמוצלח גם אם יש בו כמה תכונות שאינן מושלמות. אבל, כאשר ניקח זכוכית מגדלת ונכוון אותה על המגרעות, ("הקצה"), הגדלת המגרעות תשפיע על ההסתכלות הגלובלית, ותיצור מצג מעוות, הנוטה לרע, למרות ריבוי הטוב.

המשנה "הווי דן את כל האדם לכף זכות" מתייחסת לרעיון זה. כאשר אנו דנים אדם לכף חובה, הסיבה לרוב היא שדנּו את האדם על סמך המעשה הספציפי שעיצבן אותנו, אבל שכחנו להתייחס לכל שאר הדברים הנעלים שמרכיבים אותו. כאשר אנחנו רואים את האדם ככלל, גם המידות הרעות והמגרעות נכנסות לפרופורציה.

ומה שנכון לגבי האדם, נכון גם לגבי עם ישראל: או כפי שהגדיר זאת רא"ס, בעל "צרור המור": "ישראל בבחינת כללם אי אפשר שתחול בהם קללה, לפי שכל העדה כולם קדושים. אבל בבחינת פרטיהם, תחול בהם הקללה לפי שאפשר שימצא בהם עוון אשר חטא".

בפרשתנו, טקטיקה זו של בלעם לא צלחה. מדוע?

לדעת רא"ס, הסיבה ניסית: וַיִּשָּׂא בִלְעָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת יִשְׂרָאֵל [...] וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ אֱלֹהִים (במ' כד, ב). "ותהי עליו רוח אלוקים: על ישראל. כי ה' בחמלתו פרש סוכת שלומו עליהם וכיסה אותם באדרתו שלא תשלוט בהם עינו הרעה [של בלעם]".

הניסיון הראשון של בלעם כשל, אבל מה שהציל אותנו היה נס. כי הטקטיקה הזו, של כרסום בקצוות, של עיוות המציאות והגברת הרע על הטוב, של חיפוש החולשות כדי להתמקד בהם (לא כדי לתקן) היא טקטיקה הרסנית. היא הורסת ילדים בחינוך (כאשר מכל הדברים הטובים שילד עושה בוחרים להתמקד רק בכישלונות), היא הרסנית בנישואין (כאשר בוחרים לראות רק את חסרונות בן הזוג ולהתעלם ממעלותיו ומהשקעותיו בנישואין), והיא הרסנית גם בקנה מידה לאומי, כאשר בוחרים לראות את הקבוצות החברתיות האחרות בצורה חד ממדית.

בפרשה שלנו, אויב מר, מנסה לרתום את כוחו של האל כדי להילחם בנו ולהכניע אותנו. אבל העם מאוחד, דבק באלוקיו, והניסיון נכשל. עלינו להיזהר שלא "לאמץ" מבלי משים את "טקטיקת הקצה" של בלעם, ולגרום להרס עצמי במישורי החיים השונים שלנו, ובזמן זה, במיוחד במישורים הלאומיים.

ראוי לנו ללמוד על הסכנות העורבות מ"טקטיקת הקצה", ולהקפיד לראות את הסובבים אותנו בעין טובה, כדי שנמשיך לזכות לחיי אחווה ושלום.