פרשת חקת: נו, אז מה השתנה?

 

בפרשתנו, אנו חוצים את קו פרשת המים של נדודי המדבר: עד פרק יט (העוסק בהלכות פרה אדומה) עסקנו בשנתיים הראשונות ליציאת מצרים, ובדור שנדון למות במדבר. החל מפרק כ' , קופץ המקרא קדימה לשנה הארבעים ליציאת מצרים שגיבוריו הם בני הדור השני, אלו שעתידים להיכנס לארץ.

השאלה המסקרנת ביותר בפרשה היא האם היה שווה לחכות 40 שנה? האם יש הבדל בין דור יוצאי מצרים לבין דור המיועדים לכניסה לארץ? האם יצליחו במשימה במקום שהוריהם נכשלו?

בקריאה ראשונה, נראה שדבר לא השתנה. גרוע מכך, רצף האירועים נשמע כמו שידור חוזר של משברי הדור הראשון: מות מרים – ותלונת העם למחסור במים, ההכאה על הסלע וההודעה למשה שלא יזכה להיכנס לארץ, מלחמת נפל בערד, חטא המתאוננים ונחש הנחושת.... האם לא למדנו דבר??

ואולי, זוקקים הדברים קריאה נוספת. לא מספיק להשוות את הנפילות, צריך לראות כיצד עם ישראל התמודד איתן.

כיצד הגיב עם ישראל למפלה מול מלך ערד? "וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לה' וַיֹּאמַר אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי וְהַחֲרַמְתִּי אֶת עָרֵיהֶם" (במ' כא, ב). במקום להישבר ולבקש לשוב מצריימה (כמו למשל במשבר של חטא המרגלים) העם מתחזק, מתרכז במטרה, נוטל יוזמה, ונודר את השלל מהמערכה הבאה לקב"ה. זו יוזמה עצמאית, ללא תיווכו של משה, והיא מעידה על עצמאות מחשבה, נטילת אחראיות, והכרה במקומו של הקב"ה בהצלחתם בקרב.

כמה פסוקים לאחר מכן, כאשר העם שהיה כמטחווי קשת מהכניסה לארץ נאלץ לעשות עיקוף גדול כדי להימנע ממלחמה באדום, עולה שוב התלונה המוכרת: "וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּא-לֹהִים וּבְמֹשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל" (במ' כא, ה). העונש לא מאחר להגיע בדמות נחשים הנושכים בעם וממיתים אותו.

ותגובת העם? "וַיָּבֹא הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ כִּי דִבַּרְנוּ בה' וָבָךְ הִתְפַּלֵּל אֶל ה' וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת הַנָּחָשׁ ..." (במ' כא, ז). לשפשף את האוזניים! העם מודה שהוא חטא? העם מכיר באחריותו לעונש? העם מבין שעליו לעשות תשובה כדי להינצל? היכן ראינו כדבר הזה בדור שעבר?

בהמשך הפרק, מתואר נס הבאר "וּמִשָּׁם בְּאֵרָה הִוא הַבְּאֵר אֲשֶׁר אָמַר ה' לְמֹשֶׁה אֱסֹף אֶת הָעָם וְאֶתְּנָה לָהֶם מָיִם" (במ' כא, טז). אין זו הפעם הראשונה שהקב"ה מספק את צרכיהם של העם במדבר, אך זו הפעם הראשונה, שאנו שומעים אותם אומרים, או יותר נכון, שרים "תודה!": "אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ" (במ' כא, יז). חדי העין, ישימו לב, שיש כאן חידוש כפול. אין זו שירת ההודיה הראשונה של עם ישראל. ראינו שירה דומה לה אחרי קריעת ים סוף "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לה'" (שמ' טו, א) אלא שאז, היוזמה לשירה הגיעה ממשה אשר בסיועה של מרים הדריך את העם בשירת ההודיה. כאן, היוזמה והשירה הגיעו מהעם.

מתוך הדוגמאות הספורות שהובאו, עולה דמותו של הדור החדש. אומנם, לא דור חף מטעויות, אך דור שיודע לקום מנפילות, לקחת אחריות על מעשיו ולשאוף לתיקון. דור שיודע לקחת פיקוד וליזום, דור שמכיר בבוראו, ומנהל אתו מערכת יחסים בוגרת של ביטחון והכרת הטוב. משה אולי לא זכה להיכנס לארץ, אבל פירות השקעתו החינוכית ניכרים לעין בהיותם מעצבים את דמותו של הדור החדש כדור בעל הסגולות הנחוצות לכיבוש הארץ, לרשתה, ולחיות בה חיי תורה.