פרשת קורח על הפער שבין ה"מה" וה"איך"

פרשתינו מתארת ניסיון הפיכה קשה בו משתתפים קרח, דתן אבירם ואון בני ראובן, ו250 נשיאי עדה קראי מועד אנשי שם. כל אחד, וסיבותיו עמו.

מיהם 250 נשיאי העדה? הנצי"ב מבאר, שאנשים אלו היו מנהיגי הדור שישבו עם משה ואהרן בכל "מועד" כשנדרשו לעצה ותושייה והיו מפורסמים כאנשי מעלה ומעשה טוב אשר שאפו לקרבת ה'. הם הצרו על כך שהכהונה נמנעה מהם, ובתוך כך, גם האפשרות להשיג קרבת אלוקים מתוך העבודה במשכן.

ביאור זה משתקף ביחסו של משה לקבוצה זו. אמנם בתחילה (טז, ו-ז) פנה משה לקבוצת המורדים כולה והזמין אותם לבוא להקטיר קטרת כדי להראות דרך הבחירה בקרבן במי בחר ה'. זו הצעה מסוכנת, (המזכירה את גורלם של נדב ואביהו שהקטירו אש זרה), וזו אולי הסיבה שמשה סיים את הצעתו בדברי ריצוי "רב לכם בני לוי!" כאומר: האם זה מה שאתם רוצים?

אך ברגע האמת, שינה משה את המבחן (טז, יז) וביקש מהקבוצה להגיע עם מחתות מלאות קטרת, אך ללא אש. הוא ביקש לחסוך מהם את איסור ההקטרה, ותחת זאת הציע, שהאש שתצא מן המשכן היא תורה מתוקף הבחירה בקטורת, באילו מקטירים בחר ה' (בדומה לאש שירדה מן השמים בתום ימי המילואים והצביעה על השראת השכינה במשכן, ואת היות הקרבנות לרצון בפני ה'). לו שמעו 250 נשיאי העדה להצעה זו היו מקבלים אישרור אלוקי לבחירת הלווים על פניהם, נותרים בחיים, ולא נשרפים יחד עם קורבנם.

אך נשיאי העדה בחרו להתעלם מההצעה הממתנת, ומשנפרץ הגדר, החליטו "ללכת עד הסוף" ולא לחכות לאש שתצא מאת ה'. והסוף העצוב ידוע: אש יצאה מאת ה', ואכלה את 250 איש מקריבי הקטרת.

על הפער שבין מניעיהם של 250 נשיאי העדה לבין מניעיהם של שאר המורדים מעידה גם אחריתם: את קרח ורכושו בולעת האדמה, ואילו 250 המחתות שנותרו לאחר השרפה הגדולה הועלו ממדרגת קדושה קלה לחמורה ושמשו לציפוי המזבח (מזכיר את המראות הצובאות ששימשו לעשיית הכיור).

אם נכונים דברי הנצי"ב, זועקת הקושיה: איך ייתכן שאנשים טובים עם כוונה טובה מתו כאחרון המלינים כנגד משה?

הנצי"ב פותח לנו פתח להבין את הדינמיקה העצובה של האירוע כולו.

"והנה לא היה אפשר להם לקחת מחתות וכדומה ולהקריב במשכן, שהרי הלוים שמרו שלא יקרב זר, משום הכי היו מוכרחים לעשות מחלוקת על משה ואהרן ולפרוץ גדר". הייתה להם כוונה טובה, אבל הם הרגישו שהמערכת נגדם, שאין ברירה וחייבים להרעיד את אמות הסיפים כדי שישמעו אותם.

קרח ידע לנצל את מוקדי המירמור השונים ולאחדם תחת הנהגתו. "והנה ידוע, אשר יראי ה' ועמוסים בפרישות אינם יכולים להצית מחלוקת, שנדרש לזה לגבב דברי נרגן ולשון הרע וכדומה, וגם כי באמת בלבבם האמינו במשה ותורתו, רק שהיה קשה להם לקבל זה הדין [...]. וכן דתן ואבירם שהיו ידועים לבעלי ריב ומדון ושונאי משה, לא היה בכוחם להמשיך הקהל אחריהם [...] אבל קרח שהיה גדול הדור היה בכוחו להמשיך אחריו רבים וכן שלמים".

צאו וראו, אומר הנצי"ב, את כוחם של דברי נרגנות. ל250 נשיאי העדה היו כוונות נשגבות, הם האמינו במשה ובתורתו, וידעו שאי אפשר להנהיג דור בלי מנהיג ובלי משילות. הם גם ידעו את גורלו של מי שמקטיר אש זרה. אך גלי הנרגנות, התלונות והטענות גברו "עד שנשקע המון המניעות בתוך ים דבריהם". ההיגיון והחשיבה המפוקחת, פשוט הלכו לאיבוד.

והתוצאה? נזק המחלוקת נמשל לנזקי האש. ברגע שהאש פורצת, היא אוכלת את כל מה שנקרה בדרכה.