פרשת בהעלותך צרעת מרים

פרשת בהעלותך

צרעת מרים

לפני שני פרקים, עמדנו ברגע המרגש של "נוסעים אנחנו": "מיד, עוד שלושה ימים אנו נכנסין לארץ!" (רש"י) אלא, שמסע זה הפך לשהות של 40 שנה במדבר. כיצד קרה הדבר? על פניו, אירועי הפרשה מתארים את השתלשלות העניינים: המתאוננים, הייאוש של משה ("האנוכי הריתי את העם הזה"), אלדד ומידד המתנבאים  במחנה, קברות התאווה... איך התנפץ החזון לרסיסים?

אפשר לראות בסיפור צרעת מרים השתקפות של מצבו של העם, ואת הלקחים שעלינו ללמוד כדי לא להגיע למצב כזה.

"צרור המור" כותב: "נסמכה זאת הפרשה לשאלת הבשר להורות כי יצאו מרעה אל רעה. וכמו שישראל הוציאו דבה על המן ולקו בעונם, כן אהרן ומרים חטאו בהוצאת דבה על משה ולקו עליה. וכל זה להורות שהותרה הרצועה אפילו בגדולים ובצדיקים [...]". כלומר, האוירה הביקורתית והשלילית שהשתררה בעם הייתה כה חזקה עד שהשפיעה גם על דפוסי החשיבה של המנהיגים, וסחפה אותם בעקבותיה.

מה כבר אמרו מרים ואהרון? "על אודות האישה הכושית אשר לקח, כי אישה כושית לקח". הפסוק מעיד שמה שאמרה מרים היה מבוסס על עובדות! ואם למרים, אחותו הגדולה של משה ושותפתו עם אהרון להנהגת העם אסור להביע ביקורת, מי כן יכול להעיר למשה?

על זאת יש לומר: אם יש למרים טענות כלפי התנהלותו של משה, עליה לברר את העניין מולו. מה הטעם לערב את אהרון בעניין לא לו? ספורנו כותב שאף שמרים ואהרון דברו אמת, נחשבו מוציאי דיבה. לא כל דבר צריך להגיד. גם דברי אמת עשויים לגרום נזק. חזקוני מוסיף: "אף על פי שדברו בסתר תבע [ה'] עלבונו".⁠ סביבה רעילה נוצרת לא רק מאמירה פומבית שלילית. גם האמירות הקטנות שבתוך חוג המשפחה והחברים מייצרות סביבה רעילה.

רלב"ג מזכיר לנו, ששמירה על אקלים חברתי בריא נמצא גם באחריות המקשיב: "אהרן נתגנה על אשר לא הוכיח אחותו על זה, וחיזק את דבריה". מילים הם כמו מרכולת. אם אין למי למכור - גם לא יביאו אותן לחנות. אווירה המעודדת התאוננות, ריגון וביקורת שאינה בונה יכולה להביא לא רק לשבירת הלכידות החברתית, למשברים רוחניים וחטאים, אלא גם למשבר הנהגתי.

מה הפתרון? נבחן את תגובתו של משה, והערת הכתוב בחומש דברים.

רלב"ג  מאיר: "משה רבינו עליו השלום, לא די שלא התפעל ממה שהטיחה מרים מהדברים כנגדו, אבל עזר אותה כפי היכולת בתפילתו". במקום "לנסות להחזיר" - להבליג, ולחשוב על תיקון. לזכור שגם אם מרים התנהגה בצורה שאינה מושלמת, היא בכל זאת אחות.

בדברים (כד, ח), מתייחסת התורה לאירוע: הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע הַצָּרַעַת לִשְׁמֹר מְאֹד וְלַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּ אֶתְכֶם הַכֹּהֲנִים [...]". אור החיים מבהיר את משמעות האיסור בהקשרו: "שבא להזהיר לבל יקוץ בהרתו, נתכוין בהסמכת זכור את אשר עשה ה' למרים להודיע שורש שממנו יהיה הנגע ואותו יצו ה' לקוץ ורפא". כאשר האדם לוקה בצרעת, עליו להיזהר מחיפוש פתרונות קוסמטיים לבעיה. הצרעת היא אזהרה שיש משהו רקוב ומסוכן בהתנהלות, ויש לחפש אחר שורש הבעיה, ולטפל בו טיפול עומק. רק כך, תימנע המשך ההידרדרות הרוחנית.

סיפורה של מרים מסתיים במצב לא טבעי. הענן נעלה, אך העם אינו נוסע. גורלה משקף לעם כולו את המצב שאליו הגיעו. מצב שעוצר את העם כולו, ואינו מאפשר לו להתקדם ליעדיו. מרים משמשת תמרור אזהרה להשלכות של סביבה רעילה, ומתגובותיו של משה, ניתן ללמוד על האפשרויות לתיקון, שרלוונטיות וחשובות בימים אלו לא פחות מאשר בימי דור יציאת מצרים.