פרשת במדבר – מנין ומשמעות

 

הפרשה שלנו פותחת במניין בני ישראל:

שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כׇּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם (במ' א, ב).

ואז מתבצעת מניה מקיפה של העם שיורדת לפרטי הפרטים: כל העדה, חלוקה למחנות, חלוקה לשבטים, למשפחות לבית אבותם, למספר שמות. כל אחד בשמו.

יש משהו במניה הזאת שמחזיר אותנו אחורה לאברהם אבינו:

"וַיֹּאמֶר אַבְרָם הֵן לִי לֹא נָתַתָּה זָרַע וְהִנֵּה בֶן בֵּיתִי יוֹרֵשׁ אֹתִי [...] וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ" (בר' טו, ג-ה).

ומיד אנחנו רואים בדמיוננו שמים שחורים זרועי כוכבים המנצנצים כמו יהלומים על קטיפה שחורה.

יש משהו מאוד מרגש בצפיה במניין שלנו לאור הברכה שהתברך אברהם. אלפי ריבבות ישראל יצאו ממצרים, קבלו את התורה, והם עומדים לצאת במסע חזרה לארץ ישראל, בדיוק כמו שהובטח לאברהם באותה הנבואה: "וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה, וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל [...] וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה [...]".

אבל האמת היא, שהקיום של הברכה גדול יותר ממה שנראה לנו בקריאה ראשונה. בתהלים קמז, ד כתוב: "מוֹנֶה מִסְפָּר לַכּוֹכָבִים לְכֻלָּם שֵׁמוֹת יִקְרָא".

הדימוי הראשון שלנו לכוכבים, היה דימוי מפעים, אך גם מרוחק ואנונימי. הכוכבים רחוקים, רובינו לא מבדילים ביניהם (חוץ מכמה קרובים אולי), הם מנצנצים, אבל כפרטים הם נראים כמעט חסרי משמעות. הפסוק מגלה לנו, שלכל אחד יש שם.

מה הכוונה שלכל אחד יש שם? לכל אחד יש משמעות וחשיבות אישית, כמו שביאר ספורנו על  הפסוק "ואלה שמות בני ישראל היורדים מצריימה" (שמ' א, א): "[...] כי כל אחד מהם ראוי להיות נחשב איש על שמו המורה על צורתו האישיית. ואלה כל ימי חייהם היו למאורות [...]" כלומר, לכל אדם יש שם, משמעות, חשיבות, ותפקיד. ומי שמצליח לקיים את שליחותו, מאיר את חשכת הלילה באורו. (ולא נגיד, מה זה כבר אור של כוכב!? אפילו בצבא יודעים לנצל את האור הזה ולהגדיל אותו כדי לראות בחושך, באמצעות מכשיר לראיית לילה).

וכמו שכתב רש"י, "מתוך חיבתן לפניו מונה אותן כל שעה". כל אחד חשוב, כל אחד נחשב.

אני רוצה לשתף אתכם בחתונה מרגשת שבה השתתפתי השבוע לפני שנתיים. זו הייתה חתונת גרים, הבעל בן לניצולי שואה שברחו לדרום אמריקה כדי לא להיות יהודים, שבהמשך נאלץ לברוח מדרום אמריקה בגלל אנטישמיות, בריחה שבמהלכה גם איבד את משפחתו. לכאורה, כאן אמור היה להיות הסוף. אלא שאז, הוא פגש אישה (לא יהודייה) שדחפה אותו לחזור ולהתקרב ליהדות (היא זו שקנתה נרות לשבת ...). בסופו של תהליך משותף היא התגיירה, הוא חזר בתשובה, והזוג, החי חיים יהודים מלאים התחתן בחתונה יהודית כשרה.

וכמו שאמר הפסוק: "מוֹנֶה מִסְפָּר לַכּוֹכָבִים לְכֻלָּם שֵׁמוֹת יִקְרָא".

דבר התורה מבוסס על דבריהם של הרב איתיאל גולד וחכם אורי לאטי.