פרשת אמר

פרשת אמר/יהושע גרינשטיין

פרשת אמור ידועה כ"פרשת המועדות", בה מפורטים החגים השונים מפסח ועד שמיני עצרת. אך ידוע פחות מה שבא לפניה ואחריה:

לפניה- התורה מצווה (ויקרא כ"ג/ב-ג), מיד אחרי ההקדמה של "מוֹעֲדֵ֣י יְקֹוָ֔ק אֲשֶׁר־תִּקְרְא֥וּ אֹתָ֖ם מִקְרָאֵ֣י קֹ֑דֶשׁ" פעם בשנה, שמדי שבוע אנו מצווים ב "וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י שַׁבַּ֤ת שַׁבָּתוֹן֙ מִקְרָא־קֹ֔דֶשׁ"/במצוות השבת.

אחריה- התורה מצווה (ויקרא כד/ב) "לְהַעֲלֹ֥ת נֵ֖ר תָּמִֽיד" במנורה מדי יום.

מדוע?

נדמה שהתורה רוצה להעביר מסר-סמוי לגבי עבודת ה' אשר תחזיק מעמד לאורך ימים ושנים לעומת ריגושים חד-פעמיים: זוג נשוי לא יכול לחגוג את יום הנישואין מבלי להיות נשוי האחד לשני כל השנה! מבחינה זו, הקב"ה אומר למשה רבינו לכתוב את התורה כך שבה התמיד יהיה "הסנדוויץ'" מ2 צידי החד-שנתי.

אכן, קשה להתלהב מהעלת נרות המנורה מדי יום, כמו שקשה מאד להתרגש משבת הבאה מדי שבוע. התלהבות זו שמורה לה לליל הסדר ולישיבה הראשונה בסוכה! אך מבלי שנהיה קשורים לתורה ולמצוותיה מדי יום ביומו [המנורה], ומדי שבוע בשבוע [שבת], כנראה שיהיה קשה גם להתקשר כנראה וכיאה למועדים הבאים פעם בשנה.

אולי זו הסיבה שמבין כל הפסוקים "החשובים ביותר בתורה" שמביא ה"עין יעקב" בהקדמתו, התנאים (במדרש סמוי שמעולם לא נמצא מקורו) מסיכימים שהפסוק החשוב ביותר בתורה הוא "את הכבש האחד תעשה בבקר, ואת הכבש השני תעשה בין הערבים"- קרבן התמיד, מדי בוקר וערב, מבטיחה לנו את הזכות להתלהב ולהתרגש מהחגים של פעם בשנה.

דווקא בשבוע בה חגגנו את יום העצמאות, אשרינו שאנו חיים וקיימים בארץ "אשר תמיד עיני ה' אלוקיך בה, מרשית השנה ועד אחרית שנה".