פרשת קדושים

פרשת קדושים/יהושע גרינשטיין

אני אוהב סדר: למדתי ממו"ר הרב ליכטנשטיין זצ"ל, שיום הזיכרון לפטירתו חל השבוע, על החשיבות ללמוד מסודר, לדבר מסודר ואף לכתוב מסודר, ואזי לגשת לפרשת השבוע הוא קשה: במקום קטגוריות מחולקות וברורות של מצוות, התורה מבלבלת ביניהם!

בפסוק השני, התורה מתחילה במצווה של יראת הורים [בין אדם לחבירו] ומיד עוברת לתחום של שבת [בין אדם למקום].

מאיסורי עבודה זרה ופיגול [בין אדם למקום], התורה עוברת ללקט שכחה ופאה [בין אדם למקום], יחד עם איסורי לא תעשוק/גזילה ועוד [בין אדם לחבירו], ושוב עוברת חזרה לכלאיים/שעטנז [בין אדם למקום] וכן הלאה על זה הדרך.

מדוע? מדוע התורה דווקא מבלבלת בין שני התחומים במקום להבדיל ביניהם...כפי שהיא בעצמה עשתה בעשרת הדברות, בה חילקה בניהם 5 לכאן ו5 לכאן?

נדמה לי, שהתורה בכוונה "בלבלה" בין הקטגוריות בכדי ללמדנו מסר לדורות ואביע אותו ע"י סיפור: אבא פעם בא לרב אהרן סולובייצ'יק כדי לשאול על שידוך לבתו. הרב תיאר את הבחור עליו נשאל ועל מעלותיו. בסוף השיחה, שאל הבא: "אבל הרב- הוא דתי?" הרב התעצבן, ואמר: "דתי? כומר הוא דתי!  יהודי הוא ישר!".

אכן, התורה לא רצתה שנחשוב, אפילו לרגע קט, שמצוות בין אדם למקום חשובות יותר ממצוות בין אדם לחבירו: שאדם עטוף בציצית עם כיפה על ראשו יכול לעבוד על יהודי בעסקים...כל עוד הוא שוחה בבריכה עם שעות נפרדות, שומר שבת ואוכל כשרות למהדרין! שני התחומים בכוונה מעורבבים זה בזה כדי ללמדנו שכדי לעמוד במשימה של "קדושים תהיו", חובתנו להיות "ישרים": ישרים על הקב"ה כפי שאנו ישרים עם בני-אדם, שומרים על קלה כבחמורה במצוות שמירת השבת כפי שאנו עושים זאת בלקט שכחה ופאה.

אכן, בפרשת קדושים ישנה בלבול...שעושה סדר.