שמיני

וַיִּשָּׂ֨א אַהֲרֹ֧ן אֶת־ידו יָדָ֛יו אֶל־הָעָ֖ם וַֽיְבָרְכֵ֑ם וַיֵּ֗רֶד מֵעֲשֹׂ֧ת הַֽחַטָּ֛את וְהָעֹלָ֖ה וְהַשְּׁלָמִֽים:

פסוק נהדר זה, המסיים את חגיגות היום השמיני, היא אחד השיאים של חנוכת המשכן דאז. אך מדוע? ברכת כוהנים בא"י היא יומית ותדירה, ובזמן המשכן, הוא הדין להקרבת הקורבנות. מדוע שילוב זה בין ברכת הכוהן לבין הקרבת הקרבן היא כה ייחודי וכה מרשים וחגיגי?

נדמה לי, שהפסוק הזה יש בה שילוב מנצח בין 2 פנים של עבודת ה': אהבת היהדות, ואהבת היהודים: אי אפשר לעבוד במקדש ללא ידע נרחב בקדשים וטהרות לאורכה ולרוחבה, אך גם אי אפשר שתהיה השארת שכינה במקדש ללא אהבת היהודים (ברכת כוהנים הנאמרת..."באהבה")...עד כדי כך שפוסק המשנה ברורה (סימן קכח ס"ק לז):

"אבל כהן שהצבור שונאים אותו או הוא שונא את הצבור סכנה הוא לכהן אם ישא כפיו"

לדורות, שילוב זה מנוצח לדורות ע"י ההלכה הבאה: (מסכת סוטה דף לח עמוד ב)

כל כהן שאינו עולה בעבודה(במסגרת אמירת ברכת "רצה ה' אלו-הינו...המחזיר שכינתו לציון" בחזרת הש"ץ) – שוב אינו עולה, שנאמר: וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים": מה להלן בעבודה, אף כאן בעבודה.

אם עם ישראל רוצה לזכות בהשארת שכינה כאז ביום השמיני, שומא עליו לוודא את השילוב בין היהדות לבין היהודים: כפי שאי אפשר לדמות לחגוג את ליל הסדר בחודש אדר, כך אי אפשר לדמיין שולחן סדר פסח ללא יהודים מסביבו, וכדברי אסתר למרדכי (כאשר ציוותה לצום 3 ימים, ש1 משלושתם יצא בפסח):

אמר לה מרדכי; "והלא יום שלישי הוא יום ראשון של פסח?" אמרה לו... "ואם אין ישראל לעשות הפסח, למי הוא פסח?” (  פרקי דרבי אליעזר,  

אי"ה, נדע כמשה ואהרן לשלב בין אהבתנו ליהדות וליהודים, בין המסירות להלכה לבין המסירות למצווים ללכת בדרכה.