פרשת צו

פרשת צו/הרב יהושע גרינשטיין

וַיִּשְׁחָ֓ט׀ וַיִּקַּ֤ח מֹשֶׁה֙ מִדָּמ֔וֹ וַיִּתֵּ֛ן עַל־תְּנ֥וּךְ אֹֽזֶן־אַהֲרֹ֖ן הַיְמָנִ֑ית וְעַל־בֹּ֤הֶן יָדוֹ֙ הַיְמָנִ֔ית וְעַל־ בֹּ֥הֶן רַגְל֖וֹ הַיְמָנִֽית (ויקרא ח/כ"ג).

מבין פסוקי פרשת צו, נדמה שפסוק זה בולט מעל כולם מפאת "השלשלת" בתחילתו. ומעבר לה, בעוד עולם הקורבנות [עדיין] רחוקה מעולמנו, הרי טיפה יותר קל לדמיין את הכהן הגדול [אהרן] עומד בפננו עם אוזניים, ידיים ורגליים.

אך אכן מוזר: מדוע משה מצטווה "לקדש" את אהרן בשימת שם על שלושת האיברים הללו דווקא?

נראה שמאמר מפורסם של שמעון הצדיק [אבות א/ב], כהן גדול מימי בית שני, יכול להאיר על התעלומה:

על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים

ראשית, שמים דם על האוזן: בכדי שהכהן יורה מהתורה לעם, הוא חייב להאזין היטב לשאלה/ למציאות/להיות מעורב היטב בסביבה ובמדינה, ואז [ורק אז] להורות את הדרך אשר ילכו בה ולקיים את תפקידו ככהן בה הוא הצטווה ב"יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל" [דברים ל"ג/י].

שנית, מתן הדם על היד מורה על תפקידו של הכהן בהקרבת הקורבנות עבור העם עם ידיו, במתן שירותים דתיים לעם תמורת תפקידו הרם.

ושלישית, הדם על הרגל מרמז על גמילות החסדים בכך שהכהן חייב ללכת ממקום למקום בכדי להיות [ככהן הגדול הראשון] "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" [אבות א/י"ב].

אכן, לא תמיד הכהנים/המנהיגים עמדו בשלושת המשימות. לשם דוגמה, בעוד שמואל הנביא אכן עמד בו, בניו לא כל כך (מסכת שבת נ"ו עמוד א'):

"ויהי כאשר זקן שמואל ולא הלכו בניו בדרכיו"...שלא עשו כמעשה אביהם, שהיה שמואל הצדיק מחזר בכל מקומות ישראל ...והם לא עשו כן, אלא ישבו בעריהם כדי להרבות שכר לחזניהן ולסופריהן".  

בעז"ה, קריאת פרשה זו, עם השלשת שתמיד מחזירה את צומת הלב, תהיה קריאת-כיוון למנהיגי ישראל לחזור לשלושת היסודות של האוזן, היד והרגל: להיות תורניים, עובדים, והחשוב ביותר: אקטיביים.