שבת ויקהל-שקלים, מי הקדימני ואשלם

שבת ויקהל-שקלים, מי הקדימני ואשלם

השבת נקרא את פרשת "שקלים", שכבר מבשרת את פורים הקרב ובא, "באחד באדר משמיעין על השקלים". אולם את השקלים צריך לתת בפועל רק לקראת ראש חודש ניסן, כלומר חודש אחרי, כי רק אז צריך להקריב מהקרבנות שנקנו מהשקלים החדשים, ויש לנו מסכת שלמה בירושלמי, מסכת שקלים, שעוסקת בזה.

אז למה צריך חודש לפני להתעסק עם זה? וכי כמה זמן צריך בשביל להכין שקל אחד? מחצית שקל?

'אמר ריש לקיש: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל.["ועשרת אלפים ככר כסף אשקול על ידי עשי המלאכה"]  לפיכך הקדים שקליהן לשקליו, והיינו דתנן: באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים' (מגילה יג,ב)

יש כאן עיקרון רוחני חשוב. פעמים רבות אנו מודים על משהו שקיבלנו, אחרי שהדבר כבר קרה. אבל בעצם הכיוון צריך להיות הפוך. מה זאת אומרת?

ישנו פסוק באיוב, האומר " מִ֣י הִ֭קְדִּימַנִי וַאֲשַׁלֵּ֑ם תַּ֖חַת כָּל־הַשָּׁמַ֣יִם לִי־הֽוּא׃". הקב"ה כביכול אומר- אי אפשר להקדים אותי. המדרש אומר: "מי הקדימני ואשלם. מי קילס לפני עד שלא נתתי לו נשמה, מי מל לבנו עד שלא נתתי לו בן, מי עשה ציצית עד שלא נתתי לו טלית... מי הפריש בכורות ומעשרות עד שלא נתתי לו צאן" (ילקוט-שמעוני שם).

כלומר, גם כשאתה מודה לקב"ה ומקלסו- אתה עושה זאת בעזרת הכוחות שנתן לך. כשאתה מל את הבן ומקיים מצוה- זה רק לאחר שהקב"ה נתן לך בן. נמצא לפי זה הסדר: הקב"ה נותן, ולאחר מכן אנו מודים.

אבל ישנו מדרש אחר שבעצם הופך את המשמעות, ואומר שכן אפשר, כביכול, להקדים את הקב"ה:

מִי הִקְדִּימַנִי וַאֲשַׁלֵּם וגו', אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם בֶּן רַבִּי אַבָּא מִי שֶׁאֵין לוֹ נְכָסִים וְעוֹשֶׂה צְדָקָה וּגְמִילוּת חֲסָדִים, מִי שֶׁאֵין לוֹ בָּנִים וְנוֹתֵן שְׂכַר סוֹפְרִים וּמַשְׁנִים, מִי שֶׁאֵין לוֹ בַּיִת וְעוֹשֶׂה מְזוּזָה, מִי שֶׁאֵין לוֹ טַלִּית וְעוֹשֶׂה צִיצִית, מִי שֶׁאֵין לוֹ בָּנִים וּמוֹהֵל, וְעוֹשֶׂה סְפָרִים וּמַשְׁאִילָן לַאֲחֵרִים, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא זֶה הִקְדִּים וְקִיֵּם מִצְוֹתַי עַד שֶׁלֹא נָתַתִּי לוֹ בַּמֶּה לְקַיְּמָן, צָרִיךְ אֲנִי לְשַׁלֵּם, לִתֵּן לוֹ מָמוֹן וּבָנִים שֶׁיִּהְיוּ קוֹרְאִים בַּסְּפָרִים, הֱוֵי: מִי הִקְדִּימַנִי לַעֲשׂוֹת מִצְוָה, וַאֲשַׁלֵּם לוֹ שְׂכָרָהּ, לָמָּה, שֶׁאֵינִי חָסֵר דָּבָר, שֶׁהָעוֹלָם וּמְלוֹאוֹ שֶׁלִּי הוּא, לְכָךְ נֶאֱמַר (איוב מא, ג): תַּחַת כָּל הַשָּׁמַיִם לִי הוּא. (במדבר רבה יד' ב')

העיקרון העולה ממדרש זה ממש הפוך מהקודם. מי שהקדים לתת ולעשות מצוות עוד לפני שקיבל (בנים, בית, וכו'), הקב"ה כביכול מתחייב לתת את השכר.

וכאן לומדים על הודאה עוד לפני שהדבר קרה: "ואני בחסדך בטחתי- יגל לבי בישועתך", עוד לפני הישועה, אני בוטח בחסדך, בטוח שאתה איתי.וזה בעצם הרעיון של "באחד באדר משמיעין על השקלים"- כדי להקדים את השקלים שלנו לאלו של המן, ולהראות את הרצון הטוב שבנו; אנו מקדימים, והקב"ה גומל.

כיוון שני מופיע ב"שפת אמת":

באחד באדר משמיעין על השקלים. למה באדר. ויראה שהוא זמן תשובה כמו אלול סוף השנה. כי גם בניסן ר"ה. ובאדר תשובה מאהבה. לכך מרבין בשמחה שנתעורר רצון ונדיבות בכל איש מישראל. [וז"ש משמיעין כו']. שזה ענין השקלים לעורר נדיבות ישראל כי בוודאי אין רצון ה' במחצית השקל. רק בהתעוררות רצון פנימי שבין ישראל לאביהם שבשמים. כי יש בכל איש ישראל נקודה פנימית בלתי לה' לבדו... (שפת אמת, שקלים תרל"א)

בראש חודש אלול אנחנו מתחילים לתקוע בשופר. כי בהמשך יגיעו ראש השנה, ועשרת ימי תשובה, ויום כיפור. וזוהי עבודת ה' מיראה.

באחד באדר משמיעין על השקלים, אומר השפת אמת, כי אנחנו עכשיו לקראת המוקד השני של השנה, של פורים ופסח. ומה שאפשר לעשות בחלק הראשון של השנה על ידי יראה, אפשר בחלק השני לעשות באהבה. בשמחת פורים, בסעודה, בשתית יין, וכל זה לקראת השמחה הגדולה של פסח, חג החרות. נמצא שלפי הסבר זה השקלים הם הקדמה למוקד השני של השנה, ואדר הוא מעין "אלול" של פסח.