לכו בנים שמעו לי.

לכו בנים שמעו לי.

השבוע לומדי הדף היומי זכו לסיים אחת המסכתות הארוכות בש"ס, מסכת בבא קמא. וזו הזדמנות להעלות שוב את זכרו של מחולל רעיון הדף היומי, רבי מאיר שפירא מלובלין.

הרב נולד בתרמ"ד, 1884; בצעירותו היה מוכשר מאוד, כיהן בכמה קהילות חשובות, וייסד את 'ישיבת חכמי לובלין' כשהגיע לעיר לובלין. הרב היה גם נואם בחסד ודרשן מופלא. אנשים היו מתרגשים לשמוע אותו מדבר. הוא אף היה לחבר בפרלמנט הפולני, ה"סיים", מטעם היהודים.

בועידה הגדולה של אגודת ישראל ביקש רשות לנאום, ושם העלה רעיון מהפכני: שכל יהודי העולם ילמדו כל יום דף בתלמוד. את אותו הדף. וכמו שהוא אמר: תאר לך יהודי מארץ ישראל מגיע לארה"ב, ולומד עכשיו מסכת ברכות, הוא נכנס לבית כנסת ומוצא שם יהודים שלומדים את אותה המסכת בדיוק, והוא יושב איתם ולומד. כמה זה מחבר את כולם.

הרעיון האדיר הזה, שברבות השנים חיבר אליו אלפים ורבבות, מכל החוגים, ובשנים האחרונות גם נשים רבות, נראה היום מובן מאליו. כל כך הגיוני, כל כך מתבקש. אבל היה צריך מישהו אחד, חולם אחד, חוזה אחד, שיחשוב על הרעיון, וידחף אותו למימוש. זכה הרב מאיר שפירא, וזכינו כולנו בזכותו.

לרבי מאיר שפירא לא היו ילדים. אבל הוא נהג לומר שיש לו שני ילדים: הדף היומי, והישיבה שייסד.

ישיבת חכמי לובלין היתה מיוחדת במושגים של פעם: היא היתה הראשונה שיש חדר אוכל בישיבה. ופנימיות מסודרות. זו היתה מהפכה של ממש. והכל בהדר ובמלכות וביופי שאין כמותו.

הישיבה היתה כל כך חשובה, ששנים אחר כך הנאצים התגאו בזה שהם הוציאו את כל אלפי הספרים שהיו שם ב"אקדמיה לתלמוד" ושרפו אותם במשך שעות. אחר כך המבנה הפך להיות בית ספר לאחיות בתקופה הקומוניסטית. ביקרתי שם לפני כמה שנים בפולין, הבנין עדיין קיים, והלב נחמץ.

ועל הקיר החיצוני של הישיבה, מבנה של 5 קומות, מפואר וגדול, היה כתוב באותיות ענק: "לכו בנים שמעו לי יראת ה' אלמדכם". מכל הפסוקים שבתורה, בנביאים ובכתובים דווקא פסוק זה מתהילים נבחר ע"י רבי מאיר שפירא להכתב בגאון בראש חוצות. וכששאלו אותו מדוע דווקא בחר בפסוק זה, אמר הרב-  כי התורה והחינוך והאישיות נמדדים כשאדם הולך, ולא כשאדם בא. או אז נמדד האם מה שלמד בישיבה "עובד" או לא.

היה מתבקש לומר "בואו בנים שמעו לי", הרי כשאתה רוצה לחנך מישהו אתה קורא לו לבוא, לא אומר לו ללכת; אולם נקודת המבחן בחינוך, אמר הרב, נמדדת עם עזיבתו של התלמיד את הישיבה. זו לא חכמה בישיבה להיות מתמיד, ירא שמים,מדקדק במצוות, אתה באוירה. השאלה מה קורה אחר כך. לא כשהתלמיד נמצא שם, אלא כשהוא הולך. כשלא משגיחים עליו. ואת זה היה חשוב לרב שהתלמידים יפנימו כבר מהיום הראשון לשהותם.

גם בפרשה רואים את הרעיון הזה. כשמשה רבנו נעלם- עם ישראל קורס. כביכול התלמידים לא יכולים בלי הרב. מיד מחפשים תחליף, מודל, רעיון, הגשמה, מנהיג, שיענה על הצורך הגדול במנהיגות והתוויית דרך. ונכשלים בחטא העגל.

"לכו בנים שמעו לי", נשתדל להפנים בילדינו ותלמידינו את הרעיון הזה, עד שתהיה עולה השלהבת מאליה.