לא די להיות צודק

לא די להיות צודק

אחת ההנחיות החשובות שיש לגבי פסיקת דין על יד הדיינים, מופיעה בפרשה שלנו: שמות כ"ג (ג):וְדָל לֹא תֶהְדַּר בְּרִיבוֹ. ובצורה קצת אחרת בספר ויקרא: לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט, לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ.

כלומר, עם כל האמפטיה שיש לדל, זה לא אומר שהוא צודק. ואפשר ליפול בזה בקלות, ולחשוב: הרי יש פה עשיר מול עני, לכאורה מה אכפת לו. העשיר ממילא צריך לתת צדקה ולפרנס עניים. אבל ההנחיה היא לא כזאת. צדק חייב להתקיים. אחרת- אין דין, אין משפט, והעולם עומד על הדין.

לעומת זאת רואים עיקרון אחר:

שמות כ"ב (כד)אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ.(כה) אִם חָבֹל תַּחְבֹּל שַׂלְמַת רֵעֶךָ עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ.(כו) כִּי הִוא כְסוּתֹה לְבַדָּהּ הִוא שִׂמְלָתוֹ לְעֹרוֹ בַּמֶּה יִשְׁכָּב וְהָיָה כִּי יִצְעַק אֵלַי וְשָׁמַעְתִּי כִּי חַנּוּן אָנִי.

כאן, לכאורה, רואים מקרה הפוך. צריך להחזיר לעני את המשכון עם בוא הלילה. אמנם אני צודק, והעני חייב לי כסף? אומרת התורה-  הקב"ה ישמע אותו, "ושמעתי כי חנון אני". המידה של ה"חנון", גם בי"ג מידות, היא מלשון חינם. זה לא מגיע בגלל הצדק. אחרי כל הטיעונים, בא העני ובוכה, קר לי. הקב"ה ישמע אותו.

אמנם ההלואה שלך, והכסף שלך, אבל אתה צריך גם רחמים. הקב"ה ישמע את הקול שלו, הקול שלו גובר.

כפי שאומר התנחומא: כִּי הִוא כְסוּתֹה לְבַדָּהּ – אַף אַתָּה דָּבָר אֶחָד יֵשׁ לִי אֶצְלָךְ, אִם אֵין אַתָּה מַחֲזִיר מַשְׁכּוֹנוֹ, אֵינִי מַחֲזִיר לְךָ אֶת נַפְשְׁךָ.

אומר הקב"ה, תיזהר לא להיות יותר מידי צודק. גם אני, כביכול, יכול לעשות איתך חשבונות. כל לילה אני לוקח את הנשמה, ומחזיר אותה בבוקר, 'המחזיר נשמות'. לא תמיד מגיע לך, אבל אתה מקבל. אם אתה תהיה יותר מידי צודק, אם לא יהיה לך רחמנות, לא תקבל רחמנות.

"דעת זקנים" מפרשים פירוש מדהים:

"לישנא דושמעתי כי חנון אני אינו מיושב לזה הפי' לכן נראה לפרש דקאי אדלעיל עד בא השמש וגו' ואם אתה עושה כן והיה כי יצעק אלי ויתפלל עליך על כל הטובה שעשית לו, ושמעתי תפלתו כי חנון אני כמו שאתה חונן ומרחם על בריותי שהרי בעל חוב קונה משכון ואתה רחמת על זה אני שנקרא חנון ארחם ואחון עליך ואברכך, וה"ה דכתיב כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' א-להיך".

לפי דבריהם העני עצמו יתפלל עליך, העני עצמו יבקש עליך רחמים, ובגלל הדברים הללו יברכנו ה' אלקינו.

ההבדל בין המקרה הראשון למקרה השני מובן כשבוחנים את ההקשר: המקרה הראשון מתרחש בבית הדין, וההנחיה היא לדיינים. בבית הדין אין מקום לחשבונות של רחמנות לגבי עשיית צדק. בית הדין חייב להתעלם משיקולים זרים לגבי הכרעת הדין. (אמנם לאחר מכן יש מקום לשיקולים בעונש, בגביה ועוד, כדברי הגמ' על דוד שעשה משפט וצדקה)

אולם האדם באופן פרטי מצווה לחוס ולרחם אף מעבר לשורת הדין, ולהתחשב במצבו של האביון הנתון לרחמיו.