שמע ובא- היכולת לבוא

שמע ובא- היכולת לבוא

אנחנו קוראים השבת את פרשת יתרו, ובה מסופר על מתן תורה; ובשבת שעברה קראנו את פרשת בשלח, ובה מסופר על קריעת ים סוף; והמשותף לשתי הפרשות הללו ששתיהן מתארות שתי חוויות אדירות שעם ישראל עובר עם יציאת מצרים. אפילו לקרוא את זה-  מרגש, ודאי להיות שם ממש.

הפסוקים והמדרשים מתארים לנו בצורה מדהימה את עוצמת החויה. בקריעת ים סוף- את הים נקרע לשניים, את הפחד הנורא, ולאחר מכן את ההצלה והשירה האדירה שבוקעת- ה' ימלוך לעולם ועד!! ובפרשה שלנו- באים למדבר סיני, ומשה עולה אל הא-להים(!) וההר עשן כולו, ולפידים, ושופר, ושומעים את קול השם מדבר מתוך כל זה, והקול כל כך חזק ובלתי ניתן לתפיסה שאומרים למשה- דבר אתה איתנו ונשמעה, אנחנו לא עומדים בחויה כזאת.

ואבקש לחדד רעיון:

פעמים רבות אנו חושבים שהבעיה שלנו עם הדת היא סוג של ספקנות של האדם החכם במאה ה 21. אנחנו יודעים הרבה, ולכל דבר יש איפכא מסתברא- אתה אומר כך, אבל אולי זה אחרת. אתה אומר אין, אני אומר יש. יש כל מיני אמיתות, ומחשבות, ודעות, ונרטיבים;

ולכן קשה לנו לשמור מצוות בדביקות אמיתית, מוחלטת, כי הספק תמיד מנקר, ולוחש- ואולי לא באמת, חלילה... ואולי יש הסבר אחר, הרי יש הרבה שיטות, ודעות, ומחשבות...ומה אני יודע...

אז בסך הכל להיות דתי זה די נחמד. אנשים טובים, נחמדים מסביבי; קהילה, זה דבר טוב; זו אולי הדרך הכי נחמדה שאני מכיר להעביר בה את הביקור בעולם הזה.

וזה גם סוג של "תעודת ביטוח". אם לצטט את פסקל: "אם אלוהים אינו קיים, אינך מפסיד דבר אם אתה מאמין בו, אך אם אלוהים קיים ואינך מאמין בו, אתה מפסיד הכול".

אז ככה הרבה פעמים האמונה שלנו נראית- סוג של "ביטוח", אני שומר על הכללים כדי להיות בפנים; אבל לא יותר מידי כדי לא להפסיד את כל הכיף. אבל, אנחנו אומרים לעצמנו, אם רק היתה לי איזו התגלות, איזו ודאות, איזו הוכחה, אז ודאי הייתי עושה הכל, שומר הכל, מדקדק בהכל, כי אם הכל ברור אז אני שם, כי אין ספק בכלל. אם ה' היה מתגלה אלי כמו שהתגלה לאבותי- אני בטוח הייתי הופך לאדם אחר.

ונשאל---האומנם? את בני ישראל, מיד אחרי החויה האדירה של קריעת ים סוף, ש'ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי בחזונו', משה צריך לסחוב מהים, "ויסע משה את ישראל מים סוף", כי הם עוסקים בביזה של הגופות של המצרים.

ומיד אחר כך-  וילונו כל עדת בני ישראל על משה ועל אהרן במדבר. (ג) וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאׇכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כׇּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב.

כבר??? מצרים?? סיר הבשר?? כבר שכחתם מאיפה באתם? ואיפה השפחה שראתה מה שראתה? והחויה וההתגלות?

ואם נעבור לפרשה שלנו- (יח) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם. (יט) לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם.

ומה קורה ממש אחר כך- חטא העגל, עגל מסכה, תבנית שור אוכל עשב, אלהי זהב. רוקדים מסביב ושרים 'אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים'.

איך יתכן? הרי הם ממש ראו את הכל! לא היו להם "ספקות באמונה" כמו שיכולים להיות לאדם המודרני.

וחשבתי לומר, שהבעיה שלנו היא לא חוסר בהוכחה לאמונה. אבותינו לא היו צריכים הוכחות. הם ראו. "אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם", "וכל העם רואים את הקולות". זה לא עניין של הוכחה ולא של וודאות ולא של חויה.

אלא התורה רוצה ללמדנו שהחויה הגדולה ביותר שאדם עובר היום-  יכולה להתמוסס עד מחר. ולא זה מה שבונה את האדם.

לא ההתלהבות והשופרות וההפקה, אלא העבודה היום יומית. התורה שאדם ילמד, דף אחרי דף, היא תיצור את השינוי.  ולכן הפרשה פותחת בסיפור של יתרו, וישמע יתרו, שואלים מה שמועה שמע ובא, מלחמת עמלק, ויציאת מצרים, והחידוש הוא שהוא בא.

הוא לא רק שמע. הוא שמע ובא, וזז מאזור הנוחות שלו, והיה מוכן לשנות אורחות חיים ולעשות דברים שלא חשב ואולי לא רצה לעשות, אבל הבין שזה הדבר הנכון לעשותו.

וזה תנאי לכל אחד לפני מתן תורה, להבין שזה העיקר, שמע ובא; לא רק חויה וקולות ולפידים, אלא לייצר מכל זה תנועה שמובילה אותנו עוד צעד קדימה.