פרשת תולדות

פרשת תולדות

פרשת השבוע פותחת: "וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק". נשאלת השאלה: מה הוסיף המשפט השני "אברהם הוליד את יצחק" על החלק הראשון של הפסוק? ועוד- למה צריך לציין "יצחק בן אברהם"?

באופן פשוט ניתן לומר שהתורה מבקשת לא רק לומר מיהו האב הביולוגי של יצחק, אלא להדגיש שיש קשר הדוק בין חיי אברהם לבין חיי יצחק. וכך המדרש הגדול מרחיב בעניין זה:

"בוא וראה שכל מה שאירע לאברהם אירע ליצחק. אברהם גלה ויצחק גלה. אברהם נסתקפו על אשתו ויצחק נסתקפו על אשתו. אברהם קנאו בו פלשתים ויצחק כך. אברהם הוליד לבסוף ויצחק כך. אברהם יצא ממנו צדיק ורשע ויצחק כך. אברהם היה רעב בימיו ויצחק כך...".

לכאורה המדרש מבקש לומר שלאברהם ויצחק היו חיים דומים. אירועים שקרו לאברהם אירעו גם ליצחק. ליצחק אין דרך משלו, וגדולתו של יצחק היא העובדה שהוא ממשיך דרכו של אביו ואינו פורץ דרך משלו. אולם אם נעמיק ונעמוד על שינויים מסוימים בחיי יצחק, נבין את אישיותו העצמאית.

לאברהם וליצחק יש נשים עקרות. נראה לומר שאברהם התפלל עבור שרה כמו שהתפלל על אחרים, למרות שזה לא כתוב במפורש. בכל זאת למרות תפילותיו, שרה נשארה עקרה עד החלטת הקב"ה "וַָה' פָּקַד אֶת-שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר". אך ביצחק כתוב במפורש בתחילת פרשתנו שהוא התפלל עבור רבקה אשתו "וַיֵּעָתֶר לוֹ ה' וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ", כלומר תפילתו מתקבלת. וכן בפרשיות הקודמות, כאשר אברהם מתפלל עבור הצלת אנשי סדום, תפילתו אינה מתקבלת, אך כאשר יצחק יצא "לשוח בשדה", שלפי חז"ל זו תפילה, הוא נענה מיד בגמלים הבאים עם אליעזר ורבקה. בנוסף, אברהם בא לאבימלך ולוקחים ממנו את שרה אשתו. יצחק גם מגיע לאבימלך בגרר, ולא לוקחים את אשתו למרות שגם רבקה "טובת מראה" כמו שרה. 

הבדל נוסף בא לידי ביטוי בשתי הצלחות של יצחק בפרשתנו בפרק כו: "וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרְכֵהוּ ה' "(פסוק יב). "וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם וַיַּחְפֹּר בְּאֵר אַחֶרֶת וְלֹא רָבוּ עָלֶיהָ וַיִּקְרָא שְׁמָהּ רְחֹבוֹת וַיֹּאמֶר כִּי-עַתָּה הִרְחִיב ה' לָנוּ וּפָרִינוּ בָאָרֶץ" (פסוק כב). פסוקים אלו מתארים שתי הצלחות של יצחק במעשיו לחזק את התיישבותו בארץ, הצלחה בעבודתו בשדה, והצלחה בירושת הארץ. הצלחות אלו חושפות פן מיוחד בדמותו של יצחק. מאז חטא אדם הראשון, האדמה ועבודתה התקללה ("ארורה האדמה בעבורך"). אברהם ויעקב לא בכדי היו רועי צאן ולא עובדי אדמה. ההבטחות על ברכה בעבודת האדמה יגיעו רק בעוד מאות שנים לקראת ירושת עם ישראל את הארץ. אולם יצחק, אולי בזכות הקשר המיוחד שלו עם ארץ ישראל שהוא לא יוצא ממנה, כבר זוכה לברכה בעבודת האדמה. אין הקללה תופסת לגביו. אמנם אברהם בזכות עקשנותו זכה לקנות חלקת קבורה בארץ ישראל, יצחק בזכות עקשנותו מצליח לחפור באר מים חיים שאין רבים עליה. במעשה זה מכירים שארץ ישראל שייכת לו ולזרעו, לרועי צאן ולעובדי אדמה העתידים, ויש לו ירושה בארץ. זה ה"מעשה אבות סימן לבנים" אודות ירושה העתידית של עם ישראל בארץ ישראל. יצחק אליו נצטווה "גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ  כִּי-לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת-כָּל-הָאֲרָצֹת הָאֵל" (כ"ו, ג') מקושר ומחובר לארץ ישראל, וקשר זה בין עם ישראל לארצו יתגשם בעתיד.

בחזרה לפסוק הראשון בפרשה, יש דברים דומים בין חיי אברהם לחיי יצחק, אך אופיו המיוחד בא לידי ביטוי בקשר המופלא לארץ ישראל, ובזריעת זרעים העתידים של עם ישראל בארץ ישראל. הדורות האחרונים מאז קום המדינה, זוכים להמשיך את דרכו של יצחק אבינו, לחזק ולהעמיק את שורשינו בארץ ישראל, לשחרר מקומות שהיו בידי אויבנו ולחוות ברכות גדולות בארצנו הקדושה.

שבת שלום ומבורך!