פרשת עקב

בס"ד

 

שימו לב. מה ההיפך מגאווה? ותגידו, מה ההפך מפחד?

נכון שחשבתם על ענווה? ואולי גם חשבתם על אומץ? אז זהו שלפרשת עקב יש תשובה קצת אחרת. ההיפך מגאווה, והתרופה לפחד הוא –  זיכרון. 

התיאור בתחילת הפרשה שהוא דווקא הוא ממש סבבה מבחינתנו, הוא תיאור של ברית שמקוימת ביננו לבין ריבונו של עולם שבה אנו שומעים והולכים בדרך המצוות ומצידו ה' ממטיר עלינו ברכות בלי חשבון. אבל אז כמובן באים גם זמנים אחרים. "כי תאמר בלבבך רבים הגויים האלה ממני..." פתאום אחרי כל הריצה של המלחמה והאנרגיות של ההתנחלות, עוצרים לרגע ומתבוננים מסביב, ופתאום קולטים כמה הם! וואו! יש כאן עם רב כחול הים שמקיף אותנו מכל גבול אפשרי. הפתרון? "זכור תזכר את אשר עשה ה' א-לוקיך..."

אז מגיע הקושי הבא, "לא יתייצב איש בפניך..." וואו איזו עוצמה!! נו, ומה אפשר כבר לצפות ממי שמרגיש חזק כל כך? "לא תחמוד כסף וזהב עליהם...ולא תביא תועבה אל ביתך... והיית חרם כמוהו..." העוצמה הגדולה ביחד עם החשיפה לכל מה שמחכה בארץ, עם כל העמים האלו, זה מתכון להתערבבות לא פשוטה שלנו עם התרבות הזו. נו, ושוב, מה הפתרון? "וזכרת את כל הדרך..."

אז מה הקטע של הזיכרון הזה? פתאום הוא הפך להיות הפתרון לכל בעיה וקושי?

כנראה שהעסק מתחיל שלב אחד לפני כן. הבעיות האמיתיות לא מתחילות בגאווה או בפחד, הם מתחילות בשכחה. ובכלל זה משהו שקורה לנו כנראה לא מעט, אנחנו שוכחים מאיפה באנו ולאן אנחנו הולכים, וכשזה קורה, אנחנו שוכחים בעצם מי אנחנו, וכשזה קורה, הדרך לכל החולשות שמחכות שם בחוץ קצרה מאד...

השכחה יש בה את אותן אותיות של חשכה, מכיוון שהיא מעוורת את עיננו הפנימיים ומוליכה את הבחירות שלנו למקום שהוא לא אנחנו. 

כנגד שכחה זו מסיימת הפרשה במצוות התפילין, ובמזוזה, בהם כתובות הפרשיות הקשורות על גופינו וקבועות על פתחי בתינו , המזכירות לנו תמיד מאין באנו ולאן אנו הולכים.

שבת שלום

 

הרב יאיר