פרשת מטות -מסעי

בס"ד

פרשת ״מטות״ מתארת בפירוט נרחב את המשא ומתן, שניהלו בני ראובן ובני גד עם משה, ערב הכניסה לארץ המובטחת, על בקשתם לקבלת נחלה בארץ הגלעד בעבר הירדן המזרחי.

לכאורה, דרישתם של שני השבטים היתה לגיטימית, שהרי היו עשירים במקנה.

הם אף מנמקים את בקשתם בעובדה, שהשטח שנכבש זה לא מכבר, הינו פורה וראוי למרעה.

אולם משה חושש, כי בני גד ובני ראובן מבקשים לדאוג לעתידם החומרי, ומנסים להתחמק מהשתתפות במערכה על כיבוש עבר הירדן המערבי.

הוא מוכיח את מנהיגי שני השבטים במילים הקשות: ״האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה״? ועורך השוואה בינם לבין נשיאי ישראל, אשר תרו את הארץ והביאו את דיבתה רעה אל העם: "והנה קמתם תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים".

נציגי שני השבטים, עונים למשה שלא זו היתה כוונתם, ומבטיחים שיעמדו בראש הכח הלוחם במערכה על כיבוש הארץ.

לא זו בלבד, הם אף לא ישובו לאחוזתם עד לסיום תהליך הכיבוש וההתנחלות. בסופו של דבר, משה משתכנע להעניק להם נחלה בארץ הגלעד בתנאים האמורים.

נראה, כי מלבד החשש ברמה הלאומית-מערכתית ובחשיבות שיש לתודעת שיתוף הגורל ולקיחת אחריות כלפי יתר השבטים, יש למשה ביקורת נוספת על התנהלותם של בני גד ובני ראובן ברובד השבטי- מנהיגם של ישראל, יוצא כנגד תרבות חמדת הממון והדאגה לצאן והרכוש לפני הדאגה לטף, שבאה לידי ביטוי באמירה: "גדרות צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו". בלשון המדרש: "בני ראובן ובני גד, עשו את העיקר טפל ואת הטפל עיקר, שחיבבו את ממונם יותר מן הנפשות".

משה, מנגד, הופך את הסדר ומקדים את הילדים לרכוש באומרו: "בנו לכם ערים לטפכם וגדרות לצאנכם".

לקחים חשובים אלה נכונים לימינו, ובפרט לעת החופש הגדול טרם הכניסה לימי חודש אב, בהם מבכים אנו את חורבן בית המקדש שנגרם, בין היתר, בשל אי ראיית צרכי האחר.

ראוי שנשקיע בדור הצעיר ונחנכו ללקיחת אחריות, נתינה, ערבות הדדית ולערכי מוסר ויושר.

מתוך כך נוכל לזכור כי הרכוש משני, וילדינו הם העיקר.

שבת שלום, הלל