פרשת בהר בחוקותי

 

השאלה שהפכה לפתגם: מה עניין שמיטה אצל הר סיני?

לפני מעמד הר סיני ישנו ויכוח מעט מפתיע בין הקב"ה ומשה רבינו. הקב"ה אומר למשה: "רד העד בעם פן יהרסו אל ה' לראות ונפל ממנו רב". הקב"ה אומר למשה להזהיר את עם ישראל שלא יעלו להר סיני. משה אומר שחששו של הקב"ה אינו מוצדק: "לא יוכל העם לעלות אל הר סיני, כי אתה העדתה בנו לאמר: הגבל את העם וקדשתו". כבר הזהרת אותם לא לעלות להר סיני. אך הקב"ה מתעקש: "לך רד".

מהויכוח נשמע שהיה רצון גדול של עם ישראל לעלות אל הר סיני. לא בגלל שחשקו לראות את הדיונות הגדולות, ואפילו לא את הפריחה המפתיעה שהמדרש מספר שההר הפריח. עם ישראל חשו את השראת השכינה על הר סיני. לבם ונפשם חשקו לעלות להר ולהתקרב למקום בו ה' משכין את שכינתו.

"במשוך היובל המה יעלו בהר". ומה יש בהר אחרי משיכת היובל? לכאורה היתר העלייה להר היה רק אחרי שהשכינה סרה מן ההר. אך מקום שנגעה בו שכינת ה' היא ודאי מקום שראוי לנשק את עפרה.

בהמשך הדרך המשכן הופך למעין "הר סיני נייד" עבור עם ישראל, עד כי יבוא שילה: עד שעם ישראל מגיע ארצה, ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה. הארץ ששכינת ה' תמיד שורה בה. אולי בצורה פחות ניכרת מהדרך בו השכינה שרתה בהר סיני. אולי בהסתר ובאופן שלא תמיד קל לזהות. אך אנו יודעים שהשכינה נמצאת כאן.

קשה לשמור על המודעות הזאת, קשה להישאר במתיחות והתלהבות. השראת השכינה על הר סיני הייתה אירוע יחידאי, קצר יחסית, ונגלה לעין כל. קשה לתאר את ההתרגשות של עם ישראל לפני חמשים שנה, בשובו למקום המקדש ונחלת אבות. אך אנו, היושבים באפרתה, כעשרה קילומטרים ממקום המקדש, איננו זוכים תמיד להרגיש את הזכות העצומה שיש לנו, לשבת במקום בו כפות רגלי אבותינו דרכו, בארץ אשר עיני ה' אלוקינו בה.

הכלי יקר אומר שזה עניין שמיטה אצל הר סיני. בהר סיני, באירוע הקצר הזה, הנוכחות האלוקית הייתה מורגשת ממש. כיצד שומרים על המודעות של הנוכחות האלוקית בארץ ישראל כאשר זו המציאות הקבועה?

פתרון אחד זו השמיטה והיובל. החובה השבה מדי שמיטה להגביל את הנוכחות שלנו בארץ, כמו שעם ישראל הוגבלו מעלייה להר סיני; המודעות ש"כי לי הארץ" הבאה לידי ביטוי בהשבת הנחלות ושחרור העבדים ביובל; מצוות אלו מזכירות לנו שאמנם נמשך היובל, מותר לעלות בהר ולשבוע מטובו, אך חלילה לנו שנשכח שזהו המקום המפגש של עם ישראל עם אלוקיו.