"כי אם לשארו הקרוב אליו .... לה יטמא"

חז"ל לומדים שהפסוק אינו מתכוון רק להתיר לכהן להיטמא, אלא מצווה אותו להיטמא.

על פניו זו מצווה מפתיעה. מובן מדוע התורה מתירה לכהן להיטמא, אך מדוע לחייב אותו להיטמא?

הרמב"ם (ספר המצוות מצוות עשה ל"ז) אומר שכוונת התורה אינה לצוות על הטומאה הטכנית בלבד, אלא לאותת לכהן שאסור לו להתעלם מהמוות.

כאשר נדב ואביהו מתו, משה ציווה את בני דודיהם, מישאל ואלצפן, לטפל בקבורתם. אם כל הכהנים יטמאו, מי ימשיך את התגלות ה' הגדולה ביום השמיני למילואים?

ישנו חשש שלדורות כהנים ילמדו מכך שעדיף להם להימנע מלהיטמא לקרוביהם. הכהן ספון כל ימיו בעבודת הקודש. אסור לו להיטמא, בכדי להישאר בתוך מסגרת הקודש. מה יקרה כאשר קרוב משפחה שלו ימות? בהחלט יתכן והכהן יתבדל גם מעיסוק במוות של הקרוב הזה. אפשר להתקשר לחברה קדישא, או לבני הדודים הלוויים (כפי שעשה משה), וכך לטפל בצרכי הקבורה. אפילו אפשר להגיע ללוויה ולעמוד במרחק בכדי להימנע מהטומאה. אך הריחוק הזה מרחיק. התורה אומרת שהמקרה של נדב ואביהו היה ייחודי: טומאת קרוביו לא הייתה מותירה כהן טהור כלל, ומדובר ביום השמיני והמיוחד. אך לדורות, אסור שמוות של קרובים יעבור לטיפולם של אחרים. ישנה חובה להגיב למוות ולהיות חלק מההתמודדות עם המוות של קרובי המשפחה.

הרמב"ם אומר שכאן התורה רמזה שישנה חובת אבלות. את הכהנים התורה מצווה לשבור את הכלים, לשנות את הסדרים שהם רגילים אליהם, לעשות מעשה ולהיטמא. אין טעם לצוות אחרים להיטמא, הרי מעשה של היטמאות של מי שאינו כהן אינו מרשים במיוחד. אך יש כאן איתות לכל עם ישראל: כאשר קרובו של כהן נפטר מן העולם, אסור שזה יעבור לידו, הוא חייב לשנות את הסדרים כתגובה למוות. התורה אינו מגדירה את פרטי החובה הזאת, מה כלול בחובת האבלות. אך הרמב"ם לומד מכאן שאסור לאדם להתבדל מהאובדן של המשפחה. מוטל על כל אחד להגיב למוות, להשתתף בצער, להיות חלק ממשפחתו.

דווקא בתוך הפרשיות העוסקות בכל החובות הנובעות מקדושת ישראל וקדושת הכהונה התורה מדגישה: להיות חלק אמיתי מהמשפחה הוא הבסיס לקומת הקדושה הניצבת מעליה.