כי תבואו אל ארץ כנען

 

הפעם הראשונה בה התורה אומרת "כי תבואו אל הארץ" נאמר בהקשר של קרבן פסח (שמות יב). שם ישנה הבטחה גדולה וכבירה: היום אתם עבדים. מחר אתם עושים קרבן פסח ויוצאים לחירות. לא רק שתצאו לחירות, יש גם ארץ מובטחת בקצה השני.

הפעם השנייה בו הביטוי הזה מופיע הוא בפרשתנו: "כי תבאו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה". אין ספק שהמשך הפסוק טומן בשורה גדולה.

אך הבשורה נראית מאכזבת, "ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם". סופו של בית זה להינתץ. כל מי שבנה בית, וכל מי שראה החרבת בתים בארץ ישראל, יודע שמדובר במעשה קשה וכואב.

חז"ל לומדים שני מסרים משמעותיים מהפער הזה.

רש"י אכן רואה חגיגיות בפסוק. הוא מצטט את המדרש (רבה יז, ו) המספר שהגויים טמנו מטמונים בתוך הבית, ונתיצת הבית חושפת את המטמון.

מדרש קצרצר זה מביא פן אחד של ההתמודדות עם שאלת הרע בעולם. חלילה לנו מהצביע על טוב מסוים ולומר שזו המטרה האלוקית של הרוע. אך אנו עדים לכך שכאשר הרוע מרים את ראשו, יש פוטנציאל להרבה טוב להיחשף. בשבוע זה עולות בנו שתי דוגמאות מתבקשות: עמידתנו בין יום השואה ובין יום העצמאות; וההתעוררות הגדולה בכל עם ישראל אחרי רצח בנות משפחת די. חלילה לנו לומר שאנו מסוגלים להצדיק את הרשע על ידי הטוב שנחשף, אך בהחלט נחשף הרבה טוב.

הכלי יקר (בעקבות מדרש רבה יז, ג) מבין שהחגיגיות היא זו שמייצרת את הכשלון המוביל לצרעת. אם נדקדק בניסוח הפסוק, נמצא את הסיבה שהצרעת מגיעה. בתחילת הפסוק נאמר "אשר אני נותן לכם לאחוזה", כלומר, הארץ היא של ה', והוא נותן אותה לנו להאחז בה, ובהמשך נאמר "בבית ארץ אחוזתכם", בלי שם ה'. כאשר אתם מפסיקים להודות לה' על הארץ, כאשר מבחינתכם מובן מאליו שהארץ היא שלכם, כאשר היחס הוא שזו ארץ אחוזתנו, אנו נאחזנו בכוחות עצמנו, אזי נקבל תזכורות שכשם שהקב"ה נתן לנו את הארץ, כך הוא יכול לתת בבתינו נגע צרעת שסופו השמדת הבית.

לפני יום העצמאות, חשוב שנזכור שזו "ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה". כל עוד אנו זוכרים שה' נתן לנו את הארץ, לא יהיה לו צורך לתת נגע צרעת בבתינו, אלא אדרבה, נזכה לאכול מפריה ולשבוע מטובה.