פרשת תרומה

פרשתנו פותחת בציווי לבני ישראל לקחת תרומה; דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי. וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת.

השימוש במילה "לקיחה" תמוה, ומתאים יותר היה לכתוב דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִתנוּ לִי תְּרוּמָה.

שימוש דומה במילה קְחוּ מופיעה בתחילת פרשת ויקהל: קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַה' כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת ה' זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת, ועל כך אומר אבן עזרא (שם): "קְחוּ הפך תנו. רק בהיות מ"ם אחר גזרת לקיחה, הנה היא כמו נתינה."

עומק כוונת דברין הוא שבנתינת תרומה או צדקה שאדם נותן יש משום לקיחה מעצמיותו. לא קל לאדם לוותר על רכושו למען אחרים; קְחוּ מֵאִתְּכֶם.

רעיון דומה מצאנו בתחילת ספר ויקרא: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה' מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם. ומפרש ספורנו:

אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם - כי יקריב מעצמכם בווידוי דברים והכנעה על דרך (הושע יד, ג): וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ, וכאמרו (תהלים נא, יט): זִבְחֵי אֱלֹקִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה, כי אין חפץ בכסילים המקריבים בלתי הכנעה קודמת.

במדרש שמות רבה בתחילת פרשתנו נאמר:

יש לך מקח שמי שמכרו נמכר עמו. אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: מכרתי לכם תורתי, כביכול נמכרתי עמה שנאמר וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה. משל למלך שהיה לו בת יחידה, בא אחד מן המלכים ונטלה. ביקש לילך לו לארצו וליטול לאשתו. אמר לו: בתי שנתתי לך יחידית היא, לפרוש ממנה איני יכול, לומר לך אל תטלה איני יכול לפי שהיא אשתך, אלא זו טובה עשה לי שכל מקום שאתה הולך קיטון אחד עשה לי שאדור אצלכם שאיני יכול להניח את בתי. כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: נתתי לכם את התורה. לפרוש הימנה איני יכול, לומר לכם אל תטלוה איני יכול, אלא בכל מקום שאתם הולכים בית אחד עשו לי שאדור בתוכו שנאמר ועשו לי מקדש.

גם כאן נראה לי שבקשת אבי הבת מחתנו להקצות עבורו בית אחד שאדור בתוכו, היא מעין מבחן לחתן. האם יהיה מוכן לוותר על חדר בביתו, ואולי להצטופף מעט, כדי לאפשר לחותנו לגור איתם.

גישה שונה, לכאורה, מופיעה במדרש אגדה (בובר) בתחילת פרשתנו:

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה. כתיב (חגי ב, ח): לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב נְאֻם ה' צְבָאוֹת. אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: התנדבו ועשו המשכן, ואל תאמרו מכיסכם אתם נותנים דבר, כי משלי הוא הכל, לפיכך אמר וְיִקְחוּ לִי - משלי.

לא נראה לי  שיש סתירה בין הדברים. הקושי לתת עדיין קיים, והקב"ה מנסה לשכנע אותנו שניתן בכל זאת, שהרי מה שאנו נותנים הוא למעשה משלו ולא משלנו.

אסיים בדברי ר' לוי יצחק מברדיצ'ב, בספרו "קדושת לוי", על הפסוק העוסק בלוויים (במדבר ח, טז): כִּי נְתֻנִים נְתֻנִים הֵמָּה לִי מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

לבאר הלשון נְתֻנִים נְתֻנִים, דרך משל ומליצה. כאשר יביאו מתנה לשר אחד פחות הערך, אזי המתנה עצמה חביבה אצלו, מה שאין כן כשיביאו מתנה לשר גדול, המתנה גופה אינה חביבה אצלו כלל, כי אפרכס גדול כמוהו, כמה רבבות מדרגות שיש לו, יהא חביב אצלו מתנה פחותה כזו? אך החביב אצלו הוא נדבת לבו של זה הנותן, שעלה ברצונו ליתן לו מתנה, ונמצא ערך החביבות של זה השר הוא לנותן הנתינה, כלומר שעלה בדעתו ליתן לו מתנה, ולא המתנה עצמה שנותן לו.