פרשת משפטים

 

וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר אֶל הָעָם וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיָדוֹ, ועליהם עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים, כמפורט בפרשת יתרו. פרשתנו פורטת את הרעיונות הגדולים להדרכות מעשיות.  לדוגמא: על הלוחות כתוב; לֹא תִּגְנֹב. זו הצהרה ערכית-כללית. פרשתנו עוסקת בהנחיות מעשיות מה קורה כשאנשים כן גונבים; וְגֹנֵב אִישׁ וּמְכָרוֹ וְנִמְצָא בְיָדוֹ מוֹת יוּמָת,  כִּי יִגְנֹב אִישׁ שׁוֹר אוֹ שֶׂה וּטְבָחוֹ אוֹ מְכָרוֹ חֲמִשָּׁה בָקָר יְשַׁלֵּם תַּחַת הַשּׁוֹר וְאַרְבַּע צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה...  אִם אֵין לוֹ וְנִמְכַּר בִּגְנֵבָתוֹ, ועוד.

הדוגמא האחרונה מביאה אותנו אל ההלכה הראשונה בפרשה; כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי, וכפי שמפרש רש"י: "כי תקנה - מיד בית דין שמכרוהו בגנבתו."

העבד אמנם גנב, אך אדונו חייב לדאוג לו, כפי שלמדונו חז"ל (קידושין כ, ע"א): שלא תהא אתה אוכל פת נקיה והוא אוכל פת קיבר, אתה שותה יין ישן והוא שותה יין חדש, אתה ישן על גבי מוכין והוא ישן על גבי התבן. מכאן אמרו: כל הקונה עבד עברי, כקונה אדון לעצמו.

ומצד העבד; חיי עבדות אינם ראויים לו. בפרשת בהר אנו קוראים: כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, ודורשים חז"ל: כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים - ולא עבדים לעבדים, ולכן "פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום". וכבר פסק הרמ"א בשולחן ערוך חושן משפט (סימן שלג סעיף ג): "ומהאי טעמא אסור לפועל, אפילו מלמד או סופר, להשכיר עצמו להיות בבית בעל הבית בקבע, שלוש שנים".

זו המהות של רציעת אוזן העבד, אם הוא מרגיש נוח מידיי בעבדותו, והוא אומר: אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי, או אז; וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ. וכך מובא בירושלמי (מסכת קידושין פרק א הלכה ב):

שאלו התלמידים את רבן יוחנן בן זכאי: מה ראה העבד הזה להירצע באזנו יותר מכל איבריו? אמר להן: אוזן ששמעה מהר סיני לא יהיה לך אלהים אחרים על פני ופרקה מעליה עול מלכות שמים וקיבלה עליה עול בשר ודם, אוזן ששמעה לפני הר סיני כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים, והלך זה וקנה אדון אחר, לפיכך תבוא האוזן ותירצע.

המקור לקביעה כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים, היא העובדה, שהוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. זה המקור לערך החרות העולמי, כדברי הרב קוק (אורות הקדש ח"ג עמוד לה):

ישראל נתנשאו לחרות ביציאת מצרים. זאת היא חרות עליונה, שחרור הרצון, חופש האופי והיא היא התכונה היותר עליונה, הראויה להיות מתממת את כל העולם באור החירות העליון.

על פי זה קורא הרב קוק (הגדה של פסח):

בואו נא, אחים, אל הסדר כולנו. ייוודע לנו שהננו בני מלכים, ועַם שהחירות היא גורלו הנצחי. לא עבד ישראל ולא יליד בית ולא יהי לבוז.

הביטוי החד ביותר לחרות זו ניתן על ידי ר' יהודה הלוי בשירו המפורסם: "עבדי הזמן עבדי עבדים הם,  עבד ה' הוא לבדו חפשי. על כן בבקש כל אנוש חלקו, חלקי ה' אמרה נפשי".

להיות בן חורין אין משמעותו לעשות כל מה שמתחשק ללא גבולות וללא סייגים. כל בר דעת מבין שאדם הסובל ממחלה מסוימת ולכן אסור לו לאכול מאכלים מסוימים, איננו באמת בן חורין לאכול הכל.. יש לו אמנם בחירה חפשית לאכול כל שתאווה כרסו, אך אכילה כזו אינה מבטאת חרות, אלא חוסר יכולת לעמוד בפני יצר האכילה שהוא הרסני במצב זה. לכן, בני משפחתו ואחרים, ישתדלו, בצדק, למנוע ממנו את האכילה המזיקה לו.

בריאותנו הנפשית היא התורה, ולכן אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בה.