פרשת יתרו

הדיבר העשירי בעשרת הדברות הוא: לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ, לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ.

רבים וטובים תמהים איך ניתן לצוות על תחושות ורגשות, כשהלב חומד מעצמו, בטבעו, נגד בחירת האדם. אציג שניים משלל ההסברים שניתנו.

"הכתב והקבלה" מפרש:

אחר שה' ציווה אותנו על האהבה באמרו וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱל-ֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ, ומה רצה לומר במילת בְּכָל? אלא שהכוונה שיהיה לבבך מלא באהבת ה', לא שיהיה בו גם אהבת ה' גם חמדת עולם... חציו לה' וחציו לכם ולא נקרא בְּכָל לְבָבְךָ. כל איש המקיים זאת המצוה, שחשקה נפשו להתענג על ה' לדבקה בו באהבה רבה בכל עת לחזות בנועם ה' ולטעום מטעם המלך להתענג מזיו כבודו... לבו מלא כל עת וזמן בזכרון קדוש ה' וחושק לדבקה בו ולבו קשור עמו בעבותות אהבה, ובזה מקיים בְּכָל לְבָבְךָ, כלומר שלבו מלא על כל גדותיו באהבת ה', אז אי אפשר שיחמוד שום דבר מכל מחמדי עולם הזה, מפני כי מוּדַעַת זֹאת שהחימוד הוא בלב לא באבר אחר. ואשר לבו מלא תמיד באהבת ה', איה המקום בלב אשר יתאווה ויחמוד בו דבר זולתו, ככוס אשר הוא מלא על כל גדותיו שאין יכולים להוסיף מאומה. כי אי אפשר לאדם לעבור על לֹא תַחְמֹד, אם לא שאינו מקיים מצות עשה של וְאָהַבְתָּ אֵת ה'

 אֱ-לֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ... מפני שאי אפשר שיתחבר בלב אהבת ה' עם אהבת התענוגים כשבת אחים גם יחד, אבל כל אחד דוחה את האחד ויגרשהו... ועוד שהאיש הקשור בעבותות אהבה עם ה' ישחק על כל מחמדי העולם הזה... ולא יחמוד אותם, ותגעל נפשו בהם.

"בית הלוי" מציע הסבר שונה:

כל אדם יוכל לשער בעצמו וברור הוא דאם יתאווה האדם לאיזו דבר תאווה היותר גדולה, ויהיה גם קרוב להשיג תאוותו וילך אחריה, ואז היצר הרע בוער בו כאש, ורק דרך הילוכו הוא על גב הנהר הקפוא מקרח, ובדרך ריצתו נחלקה רגלו על הכפור וחשב ליפול, הרי באותו רגע שנחלקה רגלו ונטה ליפול, הרי אז תתבטל ממנו כל אותה התאווה, דהפחד שנתפחד מהנפילה העביר ממנו כל רצונו... ואם כן אחרי שהזהירה התורה בלאו דלא תחמוד ואסרה לחמוד, אם היה לאדם יראה מן האיסור, אפילו יראה קטנה כיראת הנפילה, שוב לא יחמוד כלל.

בולט ההבדל בין שני הפירושים. הראשון - פותר עם הבעיה במידת האהבה; ככל שיתמלא לבך באהבת ה', תתרחק מן החמדה. השני - פותר עם הבעיה במידת היראה; אפילו יראה קטנה תדחה את החמדה.

"הכתב והקבלה" עצמו (בראשית פרק מז) מציג, בהקשר אחר, שתי דרכים בעבודת השם:

אם בדרך הכובש, אם בדרך הישר. דרך הכובש הוא, שתאוות נפשו הטבעית הבהמית במקומה עומדת, והיא תעשה את שלה להתעורר בו בכל יום. אמנם מצד נפשו המשכלת הרוחנית, כובש אותם ומכניעם לעבודת השם, ואף שאינו רוצה, הלב מטבעו יחמוד שלא מרצונו והוא נגד בחירתו. העובד את השם בדרך זה הוא במלחמה תמידית בנפשו.

ועבודת השם בדרך הישר, היא כשהיא תמימה באין ריב ומדון בנפש פנימה. אם הלב מלא באהבת השם ולא נשאר בלב מקום פנוי לשכון שם תאווה בהמית, כענין וְלִבִּי חָלַל בְּקִרְבִּי, שהתאווה הבהמית היא כמת וכחלל, ואינה מתנגדת אל התאוות הנפשיות הרוחניות.

וכבר הוסכם מגדולי המחברים שהעובד בדרך הישר הוא מעולה מן העובד בדרך הכובש!

וגם בעניננו; עדיפה דרך האהבה על דרך היראה. נמלא לבנו באהבת ה', ותִּנָּצֵל נַפְשִׁי וְרוּחִי וְנִשְׁמָתִי וּתְפִלָּתִי מִן הַחִיצוֹנִים.