פרשת בשלח

הקב"ה מטביע בים סוף את המצרים הרודפים אחרי בני ישראל, וכאשר בני ישראל רואים אֶת מִצְרַיִם מֵת עַל שְׂפַת הַיָּם, הם פוצחים בשירה; אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה' וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם. שירה זו משמחת את הקב"ה, כמובא במדרש שמות רבה (כג / ד):

מיום שברא הקב"ה את העולם ועד שעמדו ישראל על הים לא מצינו אדם שאמר שירה להקב"ה אלא ישראל. ברא אדם הראשון ולא אמר שירה. הציל אברהם מכבשן האש ומן המלכים ולא אמר שירה, וכן יצחק מן המאכלת ולא אמר שירה, וכן יעקב מן המלאך ומן עשו ומן אנשי שכם ולא אמר שירה. כיון שבאו ישראל לים ונקרע להם - מיד אמרו שירה לפני הקב"ה. אמר הקב"ה לאלו: הייתי מצפה.

לעומת זאת, במסכת מגילה (דף י ע"ב) מופיע דיון סביב הפסוק (דברים כח, סג) וְהָיָה כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ ה' עֲלֵיכֶם לְהֵיטִיב אֶתְכֶם... כֵּן יָשִׂישׂ לְהַאֲבִיד אֶתְכֶם, שממנו משמע, לכאורה, שהקב"ה אינו שמח להאביד את הרשעים:

ומי חדי (שמח) הקב"ה במפלתן של רשעים, והא כתיב (דברי הימים ב, כ, כא, במלחמת יהושפט עם עמון ומואב): וַיַּעֲמֵד מְשֹׁרְרִים לַָה' וּמְהַלְלִים לְהַדְרַת קֹדֶשׁ בְּצֵאת לִפְנֵי הֶחָלוּץ וְאֹמְרִים הוֹדוּ לַָה' כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ, ואמר רבי יוחנן: מפני מה לא נאמר "כי טוב" בהודאה זו? לפי שאין הקדוש ברוך הוא שמח במפלתן של רשעים.

ודרשה נוספת:

מאי דכתיב וְלֹא קָרַב זֶה אֶל זֶה כָּל הַלָּיְלָה? בקשו מלאכי השרת לומר שירה. אמר הקב"ה: מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה?

אולם בפרשתנו, בני ישראל אומרים שירה, והקב"ה שמח! ולא רק בפרשה. בהפטרת השבת אנו קוראים את שירת דבורה לאחר מפלת סיסרא, ובספר שמואל א (פרק יח) אנו קוראים את השירה לאחר הניצחונות של דוד; וַיְהִי בְּבוֹאָם בְּשׁוּב דָּוִד מֵהַכּוֹת אֶת הַפְּלִשְׁתִּי וַתֵּצֶאנָה הַנָּשִׁים מִכָּל עָרֵי יִשְׂרָאֵל לָשִׁיר וְהַמְּחֹלוֹת לִקְרַאת שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ בְּתֻפִּים בְּשִׂמְחָה וּבְשָׁלִשִׁים. וַתַּעֲנֶינָה הַנָּשִׁים הַמְשַׂחֲקוֹת וַתֹּאמַרְןָ הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָיו וְדָוִד בְּרִבְבֹתָיו.

הדוגמא המלמדת יותר מכל על חיוב השירה, קשורה במפלת סנחריב, שצר על ירושלים ומאיים עליה, ורק התערבות אלוקית מצילה את העיר: וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֵּצֵא מַלְאַךְ ה' וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר מֵאָה שְׁמוֹנִים וַחֲמִשָּׁה אָלֶף וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וְהִנֵּה כֻלָּם פְּגָרִים מֵתִים. חזקיהו המלך אמור לשיר שירה בעקבות מפלת אויביו, אולם הוא אינו עושה זאת, ועל כך נאמר במסכת סנהדרין (דף צד ע"א) :

ביקש הקדוש ברוך הוא לעשות חזקיהו משיח, וסנחריב גוג ומגוג. אמרה מידת הדין לפני הקב"ה: ריבונו של עולם! ומה דוד מלך ישראל שאמר כמה שירות ותשבחות לפניך - לא עשיתו משיח, חזקיה שעשית לו כל הנסים הללו ולא אמר שירה לפניך, תעשהו משיח?

למרות שבאותו הלילה מתו מֵאָה שְׁמוֹנִים וַחֲמִשָּׁה אָלֶף "מעשי ידיו של הקב"ה", חובה לומר שירה!

ההסבר לדעתי הוא פשוט. הקב"ה והמלאכים זו ספירה אחרת, רוחנית. אנחנו ילודי אשה החיים בעולם הזה נלחמים באויבינו. אנחנו לא נוצרים המושיטים את הלחי השניה (ובמקביל שופכים דם יהודים כמים...), אלא; הבא להרגך השכם להרגו. לכן אנו אומרים בפה מלא; כֵּן יֹאבְדוּ כָל אוֹיְבֶיךָ ה'. כך אמר משורר תהלים (נח, יא): יִשְׂמַח צַדִּיק כִּי חָזָה נָקָם, וכך החכם מכל אדם (משלי יא, י): בְּטוּב צַדִּיקִים תַּעֲלֹץ קִרְיָה וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה.