פרשת בא תשפג

בפרשתנו בא לקצו שעבוד בני ישראל במצרים ''ובְעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצִיא ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם''. יציאת מצרים הפכה ליסוד מרכזי ביהדות. רמב"ן, המשלב בפרושו לא מעט ענינים רעיוניים-מחשבתיים, מסכם:  

ועתה אומר לך כלל בטעם מצוות רבות. הנה מעת היות עבודת גילולים בעולם, מימי אנוש, החלו הדעות להשתבש באמונה. מהם כופרים בעיקר ואומרים כי העולם קדמון, כחשו בה' ויאמרו לא הוא, ומהם מכחישים בידיעתו הפרטית ואמרו איכה ידע א-ל ויש דעה בעליון (תהלים עג, יא), ומהם שיודו בידיעה ומכחישים בהשגחה ויעשו אדם כדגי הים שלא ישגיח הא-ל בהם ואין עמהם עונש או שכר, יאמרו עזב ה' את הארץ.

וכאשר ירצה האלקים בעדה או ביחיד ויעשה עמהם מופת בשנוי מנהגו של עולם וטבעו, יתברר לכל בטול הדעות האלה כולם, כי המופת הנפלא מורה שיש לעולם א-לוה מחדשו, ויודע ומשגיח ויכול. וכאשר יהיה המופת ההוא נגזר תחלה מפי נביא יתברר ממנו עוד אמיתת הנבואה, כי ידבר הא-לקים את האדם ויגלה סודו אל עבדיו הנביאים, ותתקיים עם זה התורה כולה...

ובעבור כי הקדוש ברוך הוא לא יעשה אות ומופת בכל דור לעיני כל רשע או כופר, יצווה אותנו שנעשה תמיד זכרון ואות לאשר ראו עינינו, ונעתיק הדבר אל בנינו, ובניהם לבניהם, ובניהם לדור אחרון... וכן כל כיוצא בהן מצוות רבות זכר ליציאת מצרים... כי הקונה מזוזה בזוז אחד וקבעה בפתחו ונתכוון בענינה כבר הודה בחדוש העולם ובידיעת הבורא והשגחתו, וגם בנבואה, והאמין בכל פינות התורה, מלבד שהודה שחסד הבורא גדול מאד על עושי רצונו, שהוציאנו מאותו עבדות לחירות וכבוד גדול לזכות אבותיהם החפצים ביראת שמו.

פתיחת דברי רמב"ן מזכירה מאד את דברי הרמב"ם בתחילת הלכות עבודה זרה:

בימי אנוש טעו בני האדם טעות גדול ונבערה עצת חכמי אותו הדור ואנוש עצמו מן הטועים היה, וזו היתה טעותם, אמרו הואיל והא-לקים ברא כוכבים אלו וגלגלים להנהיג את העולם ונתנם במרום וחלק להם כבוד והם שמשים המשמשים לפניו ראויין הם לשבחם ולפארם ולחלוק להם כבוד... ואחר שארכו הימים עמדו בבני האדם נביאי שקר ואמרו שהא-ל ציווה ואמר להם עבדו כוכב פלוני או כל הכוכבים...

וכיון שארכו הימים נשתכח השם הנכבד והנורא מפי כל היקום ומדעתם ולא הכירוהו... צור העולמים לא היה שום אדם שהיה מכירו ולא יודעו אלא יחידים בעולם כגון חנוך ומתושלח נח שם ועבר, ועל דרך זה היה העולם הולך ומתגלגל עד שנולד עמודו של עולם והוא אברהם אבינו.

כיון שנגמל איתן זה התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן והתחיל לחשוב ביום ובלילה והיה תמה היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד ולא יהיה לו מנהיג ומי יסבב אותו... ולבו משוטט ומבין עד שהשיג דרך האמת והבין קו הצדק מתבונתו הנכונה, וידע שיש שם א-לוה אחד והוא מנהיג הגלגל והוא ברא הכל ואין בכל הנמצא א-לוה חוץ ממנו.

עיקר השוני העיקרי בין הרמב"ם לרמב"ן הוא באופן שבו נבלם מהלך הכפירה.  אצל הרמב"ן שלילת עקרונות הכפירה נעשית על ידי התגלות א-לוקית ועשיית אותות ומפתים. אצל הרמב"ם שלילת רעיון הכפירה נעשית על ידי אברהם שהשיג דרך האמת והבין קו הצדק מתבונתו הנכונה. ההתגלות האלוקית מול המחקר השכלי.

ההלכה הראשונה שבו פותח הרמב"ם את ספרו המונומנטלי 'משנה תורה' היא:

יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון, והוא ממציא כל נמצא, וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמתת הימצאו.

רבים וטובים הבינו שכוונת הרמב"ם במילים "לידע שיש שם מצוי ראשון" היא "לידע זה בידיעת השכל" (כלשון המלבי"ם בפרושו לעשרת הדברות), וכפי שראינו לעיל בדבריו. אולם הרב סולביצ'יק, בספרו  "על התשובה" (עמ' 196) אינו מקבל גישה זו:

איני מסכים עם אלו המפרשים לשון לידע שברמב"ם במובן של להבין -  דהיינו שיהיה כל אדם מישראל מחויב להתפלסף ולחקור בכל הנוגע למציאות הא-לוקים. אני איני חושב שהרמב"ם התכוון לכך. אין אנו יכולים להבין את הקב"ה, טמיר הוא ונעלם..

פירושו של "לידע" הוא, לדעתי, כי אמונתנו במציאות ה' תיעשה להכרה תמידית.. הכרה שאין בה לעולם היסח הדעת.. שהאמונה בא-לוקים תהיה לאדם בבחינת זיקה שאינה פוסקת, אוריינטציה של קבע, מציאות חיה שאינו יכול להסיח דעתו ממנה אפילו למחצית הדקה. תודעה זו של מציאות א-לוקים מוכרחה להיות היסוד למחשבותינו, רעיונותינו, רגשותינו בכל המצבים ובכל התנאים..

במילים אחרות: הייעוד היא להנכיח את הקב"ה בכל תחום של חיינו, לא רק בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, אלא בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ, שעל זה דורשת הגמרא (מסכת ברכות דף סג ע"א): איזוהי פרשה קטנה שכל גופי תורה תלוין בה? בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ, ולא רק באירועים אישיים, אלא גם בתופעות קוסמולוגיות. לא צריכים להיות איינשטיין כדי להבין מבחינה פיזיקלית את תופעת הקשת, אולם אנו רואים בזה את הופעת הקב"ה בעולם. כל גיאולוג מתאים יוכל להסביר לנו מדוע יש רעש אדמה, אבל אנו רואים בזה את הקב"ה שכוחו וגבורתו מלא עולם. בקיצור; בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ!